בס"ד
נהוג להגדיר את הציבורים השונים בעם ישראל כחילונים, דתיים לאומיים וחרדים. הגדרות ציבוריות אלו קשורות בצורה ישירה להופעת תנועת ההשכלה והתנועה הציונית.
אם נרצה קצת להרחיב בעניין, בעזרת ויקיפדיה, נמצא כי:
"בקונטקסט היהודי במדינת ישראל, חילונים הם אנשים שאינם מקפידים על קיום מצוות הדת היהודית. בתקופת העלייה השנייה ואחריה נעשה שימוש במושג "חופשיים" כדי לציין את אותו עניין, תוך הבנה כי מדובר בלקיחת חופש מכבלי הדת המגבילה, אך במהלך השנים כבש המושג "חילוניות" את מקומו בהוויה הישראלית, כאשר במשמעותו מודגש ציון של תופעה של חולין, כתחליף לקודש של האורתודוקסיה...
דתיים-לאומיים הוא שם כולל לקבוצה בחברה הישראלית, הרואה ערך מרכזי בשמירת ההלכה והמסורת היהודית, ובמקביל תומכת בציונות ובהשתלבות אקטיבית בחברה הכללית במדינת ישראל. קבוצה זו היא המשכה של תנועת הציונות הדתית, אשר שורשיה בסוף המאה ה-19. הופעת הציונות חידדה את ההבדלים שבין האורתודוקסיה המודרנית לבין החרדים. עם זאת, את תופעת הדתיים המודרניים (או האורתודוקסיה המודרנית), שהבשילה מאוחר יותר לציונות הדתית, ניתן לראות כבר עם תחילת תנועת ההשכלה.
היהדות החרדית היא חטיבת זרמים ביהדות הרבנית האורתודוקסית, וחבריה ידועים בשם חרדים. החרדים מתאפיינים בהקפדה רבה על שמירת ההלכה היהודית, והם השמרניים ביותר מבחינה הלכתית ותרבותית. לפי דעה רווחת, מקור הכינוי "חרדים" הוא בספר ישעיהו (ס"ו, פס' ה'): "שִׁמְעוּ דְּבַר-ה', הַחֲרֵדִים אֶל-דְּבָרוֹ...". היהדות החרדית נולדה באירופה בעת המודרנית כתגובה לתהליכים שהחלו בעקבות האמנציפציה של יהודי אירופה וצמיחתה של תנועת ההשכלה. בניסיון להימנע מהיחשפות לחידושי העת המודרנית, החלו להתפתח לראשונה זרמים "חרדים" שדגלו בהסתגרות קהילתית ודתית רבה יותר ובעמדות מחמירות יותר מאשר היה מקובל בעבר...
התעוררות הציונות בשלהי המאה ה-19, נתפסה בידי היהדות החרדית כאיום, בעיקר מכיוון שמקורותיה נעוצים בתפיסות לאומיות שמקורן אינו-יהודי וכיוון שראשיה היו ברובם לא-דתיים ושמו דגש על מסגרת האומה, על חשבון הדת. בהקשר היסטורי זה קמה תנועת אגודת ישראל. עד היום מתאפיין רוב הציבור החרדי בהסתייגות מהתנועה הציונית, הסתייגות שבאה לידי ביטוי בדרגות שונות - מאדישות ועד התנגדות חריפה."
אנו רואים כי ההגדרות הציבוריות הוגדרו ביחס למהלכים הדומיננטיים של החיים, מהלכים שהפכו לעיקר ההגדרה של הפרט והכלל.
לשם המחשה נאמר, אם בעולם שלפני התנועה הציונית, עיקר ההגדרה של הזהות, היה על ציר, היראים והמשכילים, הרי שמעלייתה של הציונות על הבמה, השתנתה הגדרת הזהות, אל ציר, הציוני והאנטי ציוני.
הגדרות אלו היו רלוונטיות ועיקריות, כל זמן שהמהלכים של ההשכלה והציונות היו דומיננטיים ומשלו בכיפה, והחיים נסבו סביבם.
החילוניות לחמה בקודש, שלא היו לו אלא ד' אמות של הלכה, כדי לאפשר את בניין החיים הכלליים בעוז ובגבורה. הציונות הדתית החליטה להצטרף למפעל הציוני, תוך שמירת מסורת ישראל סבא, והחרדים התנגדו לכפירה ולחידוש הציוני שבא בעקבותיה.
כיום כאשר ב"ה השיבה לציון והמדינה הן עובדה קיימת, ואילו הלהט הציוני לאומי כבר הצטנן, נראה שהגדרות אלו אינן עיקריות כבעבר.
לדוגמה: סקר משנת 2007 שנעשה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה גילה כי שיעור האנשים המגדירים עצמם "מאמינים באלוקים" הוא כ-80%. אולם, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מציגה נתונים שעל פיהם בשנת 2009, אחוז היהודים הישראלים, בני העשרים ומעלה, המגדירים עצמם כחילוניים הוא 42%. נתון זה אינו מכיל את מי שמגדיר עצמו כחסר דת ממוצא יהודי, שהוא, מן הסתם, גם כן חילוני.
מכאן שאחוז ניכר מהחילונים (על פי הגדרה עצמית) מגדירים עצמם "מאמינים באלקים", ואין בכך קונפליקט בהגדרת הזהות העצמית.
המצב הנוכחי העולה מהסקר, מציאותם של חילונים מאמינים רבים, מצביע על השינוי בהגדרה החילונית. אין מדובר בכופרים השוללים את הדת כבעבר, אלא בציבור הטרוגני, הכולל מאמינים שאינם חיים בפועל עפ"י התורה.
ניתן להצביע על דוגמאות נוספות, אך ברצוני להגיע לתורף הדברים, ולנסות להגדיר הגדרה ציבורית חדשה שנבנית ביחס למהלך הדומיננטי של החיים היום.
המחנה הדתי לאומי בישראל מחולק לזרמים רבים, הן דתית והן פוליטית. על פי מחקר שהתבצע באוניברסיטת בר-אילן בשנת 2008, מתוך הדתיים לאומיים, המונים כ-700,000 עד מיליון איש (כ-13%-18% מהיהודים בישראל, כ-10% מכלל האוכלוסייה), 28% מזהים עצמם כ'חרדים לאומיים' ותורניים-לאומיים, 45% כדתיים לאומיים, וכ-27% כדתיים לאומיים-ליברלים או דתיים מודרניים. כ-80% מהדתיים לאומיים מגדירים עצמם מבחינה פוליטית כאנשי ימין, בעוד כ-15-20% מזהים עצמם כאנשי מרכז ושמאל.
אנשי האקדמיה מגדירים את אחד הזרמים בציבור הדתי לאומי כחרדי לאומי. הגדרה הבאה לציין הקפדה בשמירת המצוות ושותפות במפעל הלאומי. נראה הדבר שהגדרה זו אינה מדויקת וחוטאת לאמת. הציבור המדקדק במצוות ושותף לבניין העם והארץ, אינו פועל מתוך חרדה המולידה פחד ושיתוק, ולא מתוך לאומיות חילונית שתש כוחה. יש לנסות להגדירו הגדרה מחודשת. הגדרה שנראה שתתאים לישראלים מציבורים נוספים.
אנו פוגשים בימינו את תופעת התגברות כוחות האמונה בכל המרחב הסובב אותנו. אם בעבר היינו במאבק קיומי מול מדינות וארגונים לאומיים, הרי שכיום אנו עומדים מול כוחות מאמינים הפועלים מתוך מוטיבציה דתית. המסגרות הלאומיות המדומות, שהוקמו סביבנו על ידי הקולוניאליזם האנגלי צרפתי, מתפרקות תוך כדי מלחמת ג'יהאד שיעית סונית.
בישראל אנו עדים לתופעה רחבה של חזרה בתשובה. החל מאמצע שנות ה-90 חלה עליה במספר החוזרים בתשובה. על–פי סקר שערך מכון "דחף" עבור העיתון "ידיעות אחרונות" בשנת 1997, שהתבסס על מדגם של 2,550 איש מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת, נמצא כי בשנים שקדמו לסקר, הצהירו 17 אחוז מהנשאלים כי התקרבו אל הדת והפכו מחילונים או מסורתיים לדתיים או חרדים. במספרים מוחלטים מדובר על כ-210 אלף איש שהצהירו כי התקרבו לדת. מתוכם, הרוב הגדול (80 אחוז) היה בעל השקפות מסורתיות עוד לפני תחילת ההתקרבות, והשתייך בעיקר לדור השני והשלישי של יוצאי ארצות האסלאם. מנתוני מדגם חברתי שנערך בשנת 2009 על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי: 35% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת דיווחו בשנת 2009 כי מידת דתיותם השתנתה במהלך חייהם. אחוז אלו שנעשו דתיים יותר במהלך חייהם (21%) גבוה מאחוז אלו שנעשו פחות דתיים (14%).5% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת הגדירו את עצמם כחוזרים בתשובה; 22% מהחרדים הגדירו את עצמם כך. מתוך כ-200 אלף אזרחים ישראלים בוגרים המגדירים את עצמם כחוזרים בתשובה, 58.1 אלף גדלו בבית חילוני.
אחד ההסברים המקובלים לעליה במספר החוזרים בתשובה מקשר אותו לעליה כלל–עולמית במספר המבקשים פתרונות דתיים ומעין-דתיים במסגרות פורמליות יותר (כמו התנועות הפונדמנטליסטיות והאוונגליסטיות) או במסגרות פורמליות פחות (לימוד אופציונלי, מסעות רוחניים, ועוד).
ראינו א"כ כי מהלך הבניין הרוחני האישי והציבורי, הוא דומיננטי מאד בימינו. החזרה בתשובה עליה הצבענו, אינה פוסחת גם על אנשים דתיים. על פי תפיסתו של הראי"ה קוק זצ"ל כל תהליך שיבת ציון בעת החדשה הוא תהליך תשובה גדול הנובע מהשורש הפנימי של עם ישראל. תחילה שב ישראל לארצו, לשפתו, למציאותו כאומה, וכעת שבה האומה אל אישה הראשון, אל ה' אלקי ישראל באופן מפורש וגלוי.
אנו יוצאים מההגדרות הישנות: הדתית לאומית, החרדית והחילונית, ומתחילים להיות: לְךָ אֵלִי, להיות, בנות ירושלים, אשר אלחי בקרבנו.
יצאנו ברכוש גדול מתקופת הדתיות והלאומיות שלנו. הדתיות הפרטית, שהלכה אתנו לאורך כל גלותנו, אותה עבודת ה' מיראה, שמירת החוק האלקי מתוך תודעת המשפט, השכר והעונש, הטביעה בנו את המחויבות לדבר ה' ולקיום מצוותיו. הלאומיות החילונית החזירה אותנו לחיות כעם וכממלכה. אוסף של יחידים וקהילות גלותיים, הרים דגל ונהיה לאומה.
כיום נבנית קומה חדשה באישיותנו. אנו שבים לאהבת קדומים, ליבנו ובשרנו מרננים לאלחי. תודעת כוחי ועוצם ידי, ובניין עצמנו, שהייתה בנו, משתנה לתודעת לְךָ אֵלִי, לחולי אהבה ובניין הזוגיות בין ישראל לאביהם שבשמים. אנו מתחילים לחיות כבנות ירושלים, כנשמות, בנותיה של אימנו כנסת ישראל, החפצה להעיר ולעורר את האהבה. רבים מבני ובנות ישראל מכל הציבורים הישנים מרגישים את האמת הזאת בקרבם, ועצם קיומם קשור בדודם. זוכים אנו לעשות האמת מפני שהוא אמת כמעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו, לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה.
חוזרת ובוערת בנו האהבה, כתיאורו של הרמב"ם: אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.
התכונה הישראלית, המולידה חיי נשמות, בנות ירושלים, שמהותן, בקשת החיבור לאלחי שבקרבנו, מופיעה בגלוי כבימי דוד ושלמה.
כדברי משורר תהילים:
כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים:
צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים:
נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְקֹוָק לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי:
לְךָ אֲנִי הוֹשִׁיעֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי:
תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יְקֹוָק וְתוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי:
וכדברי ראב"ע: לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי.
מכוח הדורות כולם ומאוצר התורה ויראת שמיים שלהם יורדים עלינו טל חיים ומים טהורים, המקימים אותנו לתחיה שלמה. התעוררות זו של רבים מישראל לחיות כבנות ירושלים, חיי נשמות, שמגמתן החיבור בין כנסת ישראל לדודה, מעבירה את עבודת ה' מהמבט הפרטי אל המבט הכללי. התודעה הזו הממלאת את הלבבות, מרימה את האדם לחיים של בקשת תיקון המציאות כולה.
תהליך זה הולך ומתפתח ברבים מבני הציונות הדתית, ובעלי התשובה המחפשים את המשמעות הכללית של תשובתם. המטען החשוב של הלאומיות ובניינה בחול, הוא המאפשר את בקשת העבודה השלמה הזו.
על היחידים, שכבר התעוררו והיו לבנות ירושלים, להיקהל לקהילה ברבים, ולפעול עם אל למימוש האהבה, באומה כולה ובהר ציון, מקום גילוי החיבה בין ישראל לאהוב, כי בא מועד. כל אותם שמרגישים, שהתיוג הציבורי המצוי, אינו מרכזי בהגדרת אישיותם, המבקשים הגדרה מחודשת, נוכח פני ה', יקומו ויהיו לתנועה. יהיו לחברה החיה בתודעה של תיקון עולם מכוח הנשמה שבקרבה, לחבורה של בנות ירושלים המעוררות את האהבה בין אימן לאביהן שבשמיים.
הבה נפעל עם אל להגשים את חזון הנביא מיכה, כפי שפרשו המלבי"ם, בשלמותו:
"וְאַתָּה מִגְדַּל עֵדֶר עֹפֶל בַּת צִיּוֹן עָדֶיךָ תֵּאתֶה וּבָאָה הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשֹׁנָה מַמְלֶכֶת לְבַת יְרוּשָׁלִָם:" מיכה ד,ח.
"ואתה מגדל עדר. מסב פניו על הר ציון הנז', אומר אליו, את הר ציון, שאתה מגדל של העדר הלז שהוא עדר הצאן הצולעה והנדחה, תחלה תהיה כמגדל של צאן, ואח"כ תהיה עופל, שהוא מבצר חזק, ומפרש שזה יהיה בשלש מדרגות, תחלה בת ציון עדיך תאתה שהגליות יתחילו להתקבץ וגלות יהודה ובנימין שהם בת ציון שגלו מציון בחורבן בית שני יתקבצו אליך, ואח"כ ובאה הממשלה הראשונה, תבוא ממשלה קטנה, שיהיה להם קצת ממשלה והנהגה כמו שהיו לישראל בימים הראשונים לפני מלך מלך לבני ישראל שהיה להם שופטים מנהיגים אותם, ואח"כ תבא ממלכת לבת ירושלים יהיה להם מלכות קבוע שהוא מלכות ב"ד, שאח"כ ימלוך המלך המשיח בממלכה קבועה" מלבי"ם שם.