לפני כך וכך שנים ב-כ"ח באייר, הובלתי את עגלתו של מר אבי ע"ה, לכיוון בית הכנסת שבמרכז הרפואי ע"ש רבין, לתפילת שחרית במניין.

אך סיים שליח הצבור את חזרת הש"צ, החל ויכוח בין המתפללים אם יש לומר הלל לכבוד יום ירושלים, או שיש להימנע מלאומרו. הויכוח שניטש היה מלווה בקולות רמים, אלה אומרים בכה ואלה אומרים בכה. עד שקם אחד מהמתפללים והיסה את כולם בקולו הרועם: 'אני בכלל לא מבין על מה הויכוח, מה אנחנו ירושלמים'?

לדידו יש לומר הלל ביום פתח תקווה בלבד. תמהתי מה הוא עשה כשהיו אזעקות בפתח תקווה במלחמת ששת הימים, מן הסתם הוא לא היה מיושבי המקלטים, כי הוא לא ירושלמי. אך הויכוח על יום ירושלים, מלמד על התסמונת הממארת שפשתה בנו. ההיה מי שלא התפעל בשנת תשכ"ז מהניסים שאירעו במלחמה ההיא? ההיה מי שלא הודה לה' על ההצלה ממוות לחיים כפשוטו?

ההיה בזמן המלחמה ההיא מי שלא ידע, שהכשירו את כל האצטדיונים במדינה לקבורה המונית, מחשש וחרדה לאלפי הרוגים אזרחיים במלחמה? השכח מי שהיה אז את תקופת ההמתנה של שלושת השבועות לפני המלחמה, תוך מריטת עצבים לאומית, על סגירת מיצרי טיראן, ועל עזיבת אנשי האו"ם, ועל המצב המדיני העגום בו הייתה ישראל? נשכחו גם חלונות האפלה בלילות במרכז הארץ, וקריאות הפקחים לכבות את האור בדירות. על חפירת שוחות ומילוי שקי חול בשכונות מישהו שמע היום? אז מה השתנה?

הקריקטוריסט דוש ידע לצייר את סבא ישראל מסביר לנכדו שרוליק, איך נוצחו שבעת צבאות ערב בשישה ימים., תוך שאלת הנכד – זה כתוב בתנ"ך? ההבדל היחיד שעולה על הדעת להסביר את השינוי, הוא כנראה חמישים השנים שחלפו מאז. הזיכרון לטווח קצר של אזרחי המדינה, הוא לא פחות ממדהים. חיים במדינה שתלושה מכל ההיסטוריה המכוננת שלה, ובלבד שיהיה כסף לחוגים לילדים, למשכנתא, למסעדות ולטיול פעם בשנה לחוץ לארץ.

על הסכנה הזאת חוזרת התורה בספר דברים פעמים רבות, ומזהירה לזכור ולא לשכוח את הניסים שנעשו ביציאת מצרים ובמדבר, ולחזור ולספר ולשנן אותם באוזני הבנים שנולדו במדבר וההולכים לארץ ישראל. 'זכר ליציאת מצרים' הוא קוד חוזר וחורז בכל המצוות והמועדים. לא די בזיכרון מופשט, צריך להזכיר אותו במעשים חוזרים ונשנים ובמועדים תכופים. על האירועים האלה להיות צרובים במוח בלב ובגוף. השכחה עלולה לגרום לניתוק ולשינויים מרחיקי לכת באינדיבידואל ובקולקטיב. נפש האומה ניזונת מאירועי ההיסטוריה המכוננת שלה. עם שאינו יודע לזכור את עברו, אינו יכול גם לטוות את עתידו.

התלישות חסרת השורשים הלאומיים, פושה בנו ואוכלת את ישיבתנו בארץ. לא מדובר על תורה ומצוות, כי אם על זיכרון לאומי, הארוג בדברי ימי האומה בארץ הזאת. איך יכול יום ירושלים לעבור במדינה, מבלי שתהיה אליו התייחסות לפחות כמו לל"ג בעומר? מלבד שתיים שלוש עצרות ממלכתיות, לא חווה האזרח כל ביטוי לאומי, לימים ששינו את פני המדינה לבלי הכר.

לא די בהקדשת יום לימודים במוסדות החינוך ליום ירושלים. יש להכין תשתית רחבה של התייחסויות לאומיות, שתזכיר בכל אתר את הניצחון הגדול, ואת התשועה של יום ירושלים. תשועת ירושלים נקבעה כיום ניצחון למלחמה כולה. לשם כך יש להניף דגלים כביום העצמאות. יש ליזום יום חופשה לאומי, שבו תחגוגנה משפחות ישראל כביום העצמאות.

על הממשלה לבטא את היום הזה, באופן שייזכר בכל שכונה ושכונה בארץ. ראוי הוא יום ירושלים שיהווה מוקד לאומי למען בירת ישראל. אם לא הייתה מלחמה, היה צורך להמציא יום כזה בלוח השנה. לכל אחד צריכה להיות ירושלים, שאותה עליו לשמור, ואליה עליו לעלות, ולחנך את ילדיו לאורה.

אין דין ירושלים כדין תל אביב, ואף לא כדין פתח תקווה. מי שלא מבין מהי ירושלים בשבילו, זהו כשל חינוכי לאומי. מי שחושב שיום ירושלים מיועד לירושלמים, לא מבין את עקרון החיים בארץ הזאת. יש להתעורר ולהביא לכל בית בישראל את ירושלים שלו, כדי שלא נראה בסקרים כמה אחוזים ביקרו בירושלים פעם או פעמיים בחייהם, וכמה אחוזים לא היו כלל בכותל המערבי.

לקראת שנת היובל לשחרור העיר, נכין את הדרך לאומה לשוב ולהתרפק על מקור חייה, ולינוק ממנו את הכוחות הנפשיים והלאומיים, לחיים בריאים וטבעיים בארץ. ירושלים הבירה היא בירת העם היהודי לדורותיו, וראויה היא להיות כזאת, לא ליושבי הגולה בלבד, כי אם לכל עם ישראל, אחד היושב בה ואחד המצפה לראותה.

החינוך לירושלים לא מיועד רק לאלה שלחמו עליה, ולא רק לאלה שגרים בה. ירושלים שייכת גם לאנשי פתח תקווה, באר שבע, אילת או נהריה. העקרון הזה אינו מולד, ואינו מובן מאליו. לעקרון הזה צריך להתחנך, לחנך ולהנחיל לדורות הבאים, לפני שיום ירושלים יהפוך ליום פתח תקווה.