בפרשתנו, עוסקת התורה במעמד כריתת הברית בין הקב"ה לעם ישראל.
במעמד זה, מפרטת התורה את הברכות אשר מבטיח הקב"ה לעם ישראל בשמירתו ובהליכתו בדרך התורה, ומנגד- הקללות והעונשים אשר יבואו על עם ישראל אם יפר את הברית ויסטה מדרך התורה ומצוותיה.
בין היתר, אחת מן הקללות הכתובות בפרשתנו היא שיממונה של ארץ ישראל: "והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה ".
ובכן, שיממונה של הארץ היא תוצאה ישירה של גלות עם ישראל מארצו, הבאה כעונש על עם ישראל בעקבות חטאיו. אולם, מסבירים המפרשים, שלצד העונש בשממת הארץ טמון בכך אף סימן טוב לישראל. בכך מודיעה לנו התורה שכל עוד עם ישראל בגלות, ארץ ישראל לא תקלוט ותקבל אליה עמים זרים ליישבה, ותישאר שוממה עד לשובו של עם ישראל. "...ושממו עליה אויביכם היושבים בה".
ואכן, כך מוכח בהיסטוריה של ארצנו, שעל אף הניסיונות הרבים של עמים אחרים ליישבה, היא נותרה בשיממונה. ולעומת זאת, מעת שהחל עם ישראל לשוב לארצו, מאירה אליו הארץ את פניה ונותנת פירותיה בעין יפה ועם ישראל מתיישב ומתבסס ברחבי ארצו.
מכאן לומדים אנו על אודות הקשר המופלא, קשר של חיים ממש , בין עם ישראל לארץ ישראל.