על חודש תמוז שיחול השבוע ברביעי וחמישי, הכרזנו וברכנו בשבת פרשת 'שלח'. יש קשר בין חודש תמוז לפרשת שלח.
אם נשלחו המרגלים לתור את הארץ בעשרים ותשעה בסיוון ושבו למחנה בתשעה באב אחרי ארבעים יום (רש"י), הרי שחודש תמוז כולו הוקדש לתיור ולהליכה בתחומה של ארץ ישראל, התבוננות באתריה, והתבוננות נפשית פנימית לערכה של הארץ.
בכיה של חינם בתשעה באב, שהביאה לבכיה לדורות על חורבן העם הארץ והמקדש, תבעה במהלך הדורות תיקון למאיסה בארץ חמדה (תהילים קו). פרישת יריעת האירועים על שלושת החודשים סיוון תמוז אב, עשויה לתת ספקטרום נרחב של האירועים וההתייחסויות.
שילוח המרגלים בעשרים ותשעה לחודש סיוון, נתחם בין סיוון לאב. שלושת החודשים האלה הכוללים את השליחות, שרובה הייתה בתמוז קצתה באב ומיעוטה בסיוון, כוללים גם את האירוע הטראומתי שאירע שנה קודם, אחרי מעמד הר סיני. חטא העגל בתמוז ושבירת הלוחות בשבעה עשר בו, אינו נפרד מחטא המרגלים. אמנם היו אלה שני אירועים בשתי שנים, ובמקומות שונים, אך ההתנהגות הלאומית בעגל, מהווה תשתית רוחנית ולאומית לחטא המרגלים.
חטא העגל הוא סטיה ופגם של אמונה בנותן התורה, ובהתגלותו על הר סיני. הסימפטום של חטא המרגלים מתבסס על אותה סטיה באמונה, אך הבאה ביחס אל הארץ. התיקון לשבר הלאומי ביחס אל התורה והארץ, נפרש על שלושת חודשי סיוון תמוז אב. סיוון הוא כוח של תורה, תמוז הוא כוח של אמונה, ואב הוא כוחה של ארץ ישראל. ללמדנו, שתיקון הסטיה הלאומית, חייב לעבור דרך שלושת המרכיבים של תורה אמונה וארץ ישראל.
שלושת השבועות של בין המצרים שנקבעו על פי חכמינו, נפרשים בין חטא העגל לחטא המרגלים, לומר, שיש לתקן את שני הצדדים האלה כדי להביא לחיים לאומיים חפים ונקיים מסטיות של אמונה וארץ ישראל. אך בספקטרום רחב של בחינת המהלכים הלאומיים, הרי שסיוון הוא חודש של קבלת התורה מחד גיסא, אך הוא חודש שבו נשלחו המרגלים מאידך גיסא. כוח התורה הוא שנותן את המנוע הרוחני לאמונה בבורא, ולהיאחזות בארץ ישראל.
חודש הרמדאן המוסלמי הנפתח השבוע גם הוא בין רביעי לחמישי, נקבע על פי מולד הירח. חכמי הדת המוסלמית יודעים, שהכול תלוי בראיית הירח. אם ייראה הירח ביום שלישי, יחול הרמדאן ברביעי, אך אם ייראה הירח ברביעי, יחול הצום בחמישי. בשבת פרשת שלח, הוכרז בחלק מבתי הכנסת, שמולד הלבנה יחול בליל רביעי, שמונה שעות ו996 חלקים. הלוח שבידינו נקבע על פי כללי הפסיקה היהודיים, מאז שחדלה עדות החודש עם חורבן בית שני.
יש גם דמיון בין האופי של צום הרמדאן, לצום שבעה עשר בתמוז, שיחול באותו חודש. חכמי הדת המוסלמית יודעים להשתית את חודש הצום על עקרונות של טוהר ומוסר. בחודש שעל פי אמונתם קיבל מוחמד את תורתו מהשמים, יש לטהר את המידות ולעדן את ההתנהגות האישית. לפיכך יש לצום חודש שלם, ולשוב ממחשבות רעות ומעשים רעים.
עקרונות הטוהר והמידות הנחו כבר את חכמינו, כשקבעו את ימי הצום השנתיים בלוח השנה העברי. כך הגדיר הרמב"ם בהלכות תעניות: "בכל יום תענית שגוזרים על הצבור מפני הצרות, בית דין והזקנים יושבים בבת הכנסת ובודקים על מעשי אנשי העיר. .. מסירים המכשלות של עבירות, מזהירים ודורשים וחוקרים על בעלי חמס ומפרישים אותם, ועל בעלי זרוע ומשפילים אותם (פרק א). כל ישראל מתענים בהם. .. לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים. .. שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב" (פרק ה).
הרי שהצום מטרתו תיקון הפגמים המוסריים, שינוי ההתנהגות הגורמת לסטיות ועיוותים מהדרך הנכונה. אך ההבדל הגדול בין הדת היהודית למוסלמית, החל השנה באותו חודש, מצריך עיון עקרוני. צאו וראו מה בין תיקון הפגמים של הלאום היהודי, לאותם תיקונים של בני דודינו. בעוד סדר היום הציבורי במדינה נסב על תיקון פגמים חברתיים, היחס אל הזולת, איך מקבלים את האחר והשונה, ובאיזה אופן מכילים דעות סותרות, דנים ברחוב המוסלמי כמה אויבים יש לרצוח. ואין הדברים אמורים לאותם שלדעתם התיישבו על אדמתם וגזלו אותה כביכול, אלא על אחיהם ובני עמם הכופרים והסוטים מהדרך.
שפת החרב שניתנה לעשיו "על חרבך תחיה", אומצה על ידי ישמעאל שהתברך ב"ידו בכל". שפת ההרג והרצח, החמס והחורבן, לא יכולות להוביל תיקונים חברתיים ובניין לאומי. צא וראה איזה פיתוח אזורי יש היום בגוש קטיף, אחרי עשר שנים של מגורים ערביים. ראש של מלחמות וחורבנות, לא יכול להוביל לבניין ויצירה. הראש הישראלי המלא מלחמות כפויות, מלא ביצירתיות של חיים, של בניין, של תיקונים חברתיים, שמטרתם יצירה לאומית של חברה מתקדמת ויוצרת במולדתה.
ארץ ישראל הולכת ונבנית צומחת ומתפתחת. חשבון הנפש הלאומי של שלושת חודשי סיוון תמוז אב, בונה את הארץ את ירושלים ואת המקדש בכל שנה בעוד קומה. שורשי האומה על אדמה, יעקרו את כל שורשי הרוע המוסלמי והאירופי, המנסים בכל כוחם לקעקע את היסודות, שהחלו להיבנות כאן בשוב ה' את שיבת ציון.
תהליך התיקון שמתרכז בחודש תמוז, מעמיק את שורשינו בארץ חיינו, מוסיף חיות לאומית, ומכשיר את עצמו לגאולה גדולה של הופעה אלוקית. מה נאה הוא פתגמו של הרב קוק זצ"ל לחודש תמוז לפני מאה שנה: 'מבין המצרים נגאל עם על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית שאינם צריכים למקל חובלים'. הגבורה הגדולה של מקל הנועם הבא בפי זכריה הנביא (יא), מנחה את הדרך החינוכית והלאומית אל הר ה' ואל בית אלוקי יעקב.