רבי אריה לוין זצ"ל, הצדיק הירושלמי, הורה בצוואתו לכתוב על גבי מצבתו, שהוא מבקש ממי שעולה לקברו שיאמר: "אני מאמין באמונה שלמה שתהא תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו".

פעם, עלתה להתפלל בסמוך לקברו, אישה מרת נפש שבנה נפטר, לא עלינו, בדמי ימיו. האישה הייתה שקועה תדיר באבלה, ולא הסכימה להתנחם. והנה, בשעה ששפכה את מר ליבה ליד קברו של ר' אריה, הבחינה לפתע בכתובת החרותה על הקבר.

היא קראה את המשפט ספוג האמונה, ולפתע – התעודדה וקראה: בני יחיה! בני ישוב לחיות! כך חוללה הכתובת תחיית המתים, כי ליבה הספוג בעצבות המוות, שב לפרוח ולחיות.

בעיני העולם כולו – המוות הוא התחנה הסופית. תחנה סופית המייצגת נפילה, עצבות וחידלון. כולם מתים בסוף, ויתר על כן, במבט חיצוני – "מי שהלך, הוא לא ישוב עוד לעולם" (משפט הכופר בתחיית המתים). איש לא חזר אחרי המוות לספר את אשר אירע בעולם שמעבר (למעט – אנשים שעברו מוות קליני).

והנה, באה היהדות ומחוללת מהפך אופטימי – התחנה הסופית היא החיים! באחרית הימים, ישובו המתים לחיות. גם מי שמת – ישוב ויחיה.

אל מול חוק הטבע של המוות בעולם, מתחברת היהדות לחוקי טבע חזקים המנטרלים את המוות – 'שרשרת המזון', חוק שימור החומר. הצמחים ובעלי החיים המתים, מזינים בעלי חיים וצמחים אחרים וכדומה, וכך למעשה - המוות מביא בכנפיו חיים חשים. נמצאת אומר, שהתחנה הסופית היא החיים ולא המוות.

מול המוות מלא הפסימיות, מציבה היהדות את האופטימיות הנצחית בדמות תחיית המתים. כל חיסרון יתמלא, וכל מוות יביא בכנפיו חיים.

במצוות התורה, מיוצגת תפיסה אופטימית זו במצוות הפרה האדומה. הטמא בטומאה הקשה ביותר, טומאת המת, שב ונטהר באפר הפרה. אדום הוא צבע הדם – צבע המוות, ובאותה מידה הדם הוא גם עורק החיים לאדם.

במספר נקודות, שונה הפרה האדומה משאר הקרבנות. אחת הבולטות בהם היא – מיקום ההקרבה. מצווים אנו להקריב את כל הקרבנות אך ורק בבית המקדש, והמקריב מחוץ למקדש עובר על איסור שחוטי חוץ. והנה, למרבה ההפתעה, הפרה האדומה נשחטת דווקא מחוץ למקדש, בנקודה מסוימת בהר הזיתים, שהיא בדיוק מזרחית לקודש הקודשים. מדוע?

דומה, שהתשובה לשאלה זו נעוצה באירוע מיוחד שקרה במקום המזבח שבחצר המקדש. הרמב"ם (בית הבחירה ב, ב) מציין שמסורת בידינו, שמקום המזבח מכוון ביותר, והוא בנוי בדיוק במקום שבו עמד המזבח שעליו עקד אברהם את יצחק, ועוד מאורעות היסטוריים רבים. בין המאורעות – זהו גם המזבח שהקריבו עליו קין והבל.

מרחיב בכך המדרש תנחומא (בראשית ט, ט) ומספר, שהמריבה בין קין והבל פרצה סביב שאלת הבעלות על מקום המזבח. קין תבע מהבל דווקא את "המקום בו התקבל קרבנך". וזה הכוונה בפסוק המתאר את מיקום הרצח, "ויהי בהיותם בשדה", לפי שציון נקראת שדה שנאמר: "ציון שדה תחרש". (למעשה, המדרש הוא היפוכו של הסיפור המפורסם על שני האחים שאהבו זה את זה, ונתנו זה לזה מתבואתם, עד שנפגשו באמצע הלילה במקום המקדש והתחבקו וכו'. סיפור זה הוא ממקור מאוחר – ספר מעשה ניסים).

הבל היה האדם הראשון שמת בעולם, וברצח זה הגיע המוות לעולם. אם כך, המוות הגיע במקום המזבח. לפיכך, המזבח עניינו לתקן ולהביא חיים לעולם. ונצטווינו שלא לבנות במזבח אבנים שנגע בהם ברזל, כדי "שלא יונף המקצר (חרב מברזל המקצרת חיים) על המאריך (המזבח המכפר ומאריך חיים)".

אולם, אף על פי שאת המשך החיים אפשר לחולל ממקום המזבח, הרי שאת הטהרה מטומאת המוות, איננו יכולים לעשות ממקום זה.

בעקבות הרצח, נגזר על קין לגלות מזרחה, "לארץ נוד קדמת עדן". אם נלך מהמזבח מזרחה, נגיע בדיוק למקום שריפת הפרה בהר הזיתים. לפיכך, הכהן השורף את הפרה צועד בדיוק במסלול שבו צעד קין בעקבות הרצח. הכהן צועד מהמקדש להר הזיתים, מהמקדש ל"ארץ נוד קדמת עדן".

וכאן מתרחש המהפך, בהר הזיתים הכהן מסתובב אחורה, מביט דרך כל שערי החומות וההיכל עד לקודש הקודשים פנימה, ומזה שבע פעמים מדם הפרה אל מול הקודש. בכך הוא מבטא, שאת קלקול המוות והגלות שבאה בעקבותיו, אפשר לתקן, ולשוב ולהתחבר אל הקודש והחיים. כשם שהדם, תמצית החיים, שב לאחר הגלות ומתחבר אל הקודש, כך אפשר להיטהר מטומאת המת ולשוב ולחיות.

ולעתיד לבוא, עתיד הר הזיתים להיבקע, והמתים לחיות, וממקום קודש הקודשים יצא נחל אדיר של מים חיים, "וחי כל אשר יבוא שמה הנחל".