הנהגת ה' עם בלעם נראית קצת תמוהה, בתחילה הקב"ה מסרב לבקשת בלעם ללכת עם שרי בלק ובלעם פועל על פי זה וממאן ללכת עם שרי מואב. לבסוף מסכים הקב"ה שילך עמם, אבל כשהוא רואה את בלעם הולך עמם חרה אפו בו, ושולח את המלאך  להכות בו. שואל הגאון מוילנא זי"ע מדוע הקב"ה כועס עליו, הלא אם לא טוב שילך עימהם, מדוע לבסוף הסכים לו הקב"ה? ואם אין רע בזה שהוא הולך עם שרי מואב, מדוע חרה אף ה' בבלעם על "כי הולך הוא", ולא עוד ששולח מלאך לעמוד לו בדרך?

ומתרץ שאם נדקדק בלשון התורה נבין את הדו- שיח שבין הקב"ה לבלעם הרשע. שהרי יש הבדל בין המילה "עמו" למילה "איתו". בעוד שעמו מדובר על הליכה משותפת באותה כוונה, הרי ש"איתו" מדובר על הליכה אחד בצד השני ואולי אפילו לאותו יעד אך בלי כוונה משותפת.

בפעם הראשונה שה' מדבר עם בלעם, הורה לו: "לא תלך עמהם"- אסר לו הקב"ה ללכת לקלל את ישראל. אולם כשראה הקב"ה כי בלעם חפץ מאוד לילך עמם. הרשה לו ללכת. אך בהסתייגות "לך איתם" ולא עמהם. כלומר, לך איתם אם רצונך ברווח כספי או בכבוד (כפי שרש"י מסביר שם) אבל אין לך רשות ללכת עימהם ולהצטרף לכוונתם ורצונם לקלל את ישראל.

אם בלעם היה אכן רק הולך "איתם" הרי שהקב"ה כלל לא היה כועס עליו. אלא שהוא עשה נגד ציווי ה', כמו שנאמר:"וילך עם שרי מואב", ולא "וילך את שרי מואב" כפי שהורה לו ה'. הוא רצה בכל כוחו לקלל את ישראל וזו הייתה מטרת הליכתו, לא פחות משרי בלק, ואולי אף יותר מהם. לפיכך "ויחר אף אלוקים כי הולך הוא" שעובר על ציוויו.

על פי הסברו של הגר"א אפשר להסביר את דברי שלמה המלך במשלי (א, ט"ו) "בני אל תלך בדרך אתם". וכי יעלה על הדעת של מישהו ללכת בדרך הריקנות של הפוחזים שברחובות? מדוע צריך שלמה המלך לעורר אותנו על כך? אלא, ששלמה המלך באמת לא אמר אל תלך "עמם" אלא "אתם". כלומר, שברור שאדם מן היישוב לא ילך לבטל את ימיו בהבליהם. אולם היה מקום לחשוב שאפשר להתקרב אליהם ולא להיות "עמם". כמו לנסוע יחד איתם, או להתגורר לידם מבלי להיות חלק מהם ומכוון למעשיהם. על כך מצווה שלמה המלך: "בני אל תלך בדרך איתם", אפילו אם זה רק "אתם", אין לך ללכת.

זה מה שמברכין בברכת הנישואין: "משמח חתן עם הכלה". כי לשמח חתן וכלה שייך רק כאשר החתן "עם" הכלה, שלשניהם יש אותה כוונה, להקים בית שיהיה מקום להשראת שכינה וחינוך הבנים לעבודת ה', כי אז שוררת בינהם השותפות והאחווה ויש על מה לשמוח ולשמח. אבל אם החתו הוא "את" הכלה, שאין להם כוונה אחת, וכל אחד רואה בנישואין אמצעי להשגת מטרותיו. גם אם כעת הם ביחד, אבל כשהמטרה תעלם, אש תפרוץ ביניהם. לפיכך אנו אומרים "משמח חתן עם הכלה", כי רק כך תשרור השמחה במעונם. אבל אם ח"ו יהיה "חתן את הכלה", דהיינו שותפים לדרך בלבד, אבל לא שותפים לכוונה ולמטרה, אין על מה לשמוח. וזהו שאמר שלמה המלך (קהלת ז', כ"ו) "מוצא אני מר ממות את האשה"- את האשה אני מוצא מר ממות אבל מי שעם האישה חי חיי שמחה ואושר.

רעיון זה מסביר את דבריו של בלעם הרשע "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוקיו עמו..." (כ"ג, כ"ה). ומפרש רש"י: אחרי פשוטו הוא נדרש מדרש נאה. לא הביט הקב"ה און ביעקב, שכשהם עוברים על דברים אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות שלהם ובעמלן שהן עוברין על דתו... ה' אלוקיו עמו, אפילו מכעיסים וממרים לפניו אינו זז מתוכם. ולכאורה הייתכן לומר שהקב"ה וותרן, הרי אמרו חז"ל (בבא קמא נ'): "כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו מעיו"?

אלא שכאשר אדם מקיים כל העת "ה' אלוקיו עמו" ולא איתו, מבחינת : "שיויתי ה' לנגדי תמיד", לא במהרה הוא יחטא. ואף אם חוטא הוא, הרי שהקב"ה הבוחן ליבות וכליות, רואה את מגמתו ומחשבותיו להיות עמו בכל עת הוא סולח לו.

הגה"צ רבי חיים ברים זצ"ל סיפר שלאחר שהגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', עבר אירוע לב ושהה ב'פנסיון רייך' שבירושלים למנוחה ולהתאוששות הוא הלך לבקרו. כאשר פתח את דלת שער המלון מצא אותו יושב בלובי. מיד כשהבחין בו פרץ בבכי. התיישבתי על ידו ושאלתיו אם אינו חש בטוב או מרגיש כאב? ויען ויאמר: לא, אני בוכה כי הרמב"ם כותב (מורה נבוכים) כי הדבוק כל העת בריבון העולמים, שום רע לא יכול לפגוע בו, ואם לי כך קרה, הרי מוכח שהיה רגע של היסח הדעת, ועל דא קא בכינא...

מי שה' אלוקיו עמו הרי שבטוח הוא בכך שקב"ה יסלח וימחל לו ויזכה לבריאות איתנה והצלחה בכל מעשה ידיו.