משה רבינו מצווה להלחם מול מדין "לתת נקמת ה' במדין" על שהחטיאו את בני ישראל. המלחמה צלחה ובני ישראל היכו את מדין ולא נפקד מהלוחמים איש, כשבמהלכה אף הרגו את חמשת מלכי מדין ואת בלעם הרשע.
אולם בעוד שאת האחרים לא נאמר באיזו דרך הרגו אותם, הרי שלגבי בלעם מודגש בתורה: "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" (במדבר ל"א, ח'). ונשאלת השאלה מדוע מדגישה התורה את האופן שבו נהרג בלעם?
רש"י משיב על שאלה זו, ומבאר שכיון שהוא בא אל ישראל בפיו, והחליף את אומנותו באומנותם שהרי אין ישראל נושעים אלא בפיהם על ידי תפילה ובקשה, ובא הוא ותפש אומנותם לקללם בפיו, אף הם באים עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות שכוחן בחרב שנאמר: "ועל חרבך תחיה" (בראשית, כ"ז מ').
הבן איש חי השיב על כך באמצעות המעשה הבא: יהודי עם הארץ שנהג להגיע לבית הכנסת רק בימים טובים, וגם אז בשעה מאוחרת למדי, נשא לאישה ילידת ספרד חכמה, אשר ידעה ללמוד ולהתפלל היטב, ועבר להתגורר באחת מערי ספרד.
בשבוע הראשון למעבר לביתו החדש הרהר לעצמו כי מן הראוי שבשבת החגיגית הזו ילך לבית הכנסת, וכך עשה. באותה עיר היו מקומות קבועים למתפללים הקבועים, כששמותיהם חרוטים על ספסלי בית הכנסת, ולאורחים ייעדו היכל צדדי ובו ספסלים מיוחדים להם.
האורח נכנס לבית הכנסת, ובדיוק ברגע הזה אמר הציבור: "ה' מלך", וכמנהג הספרדים עמדו כולם על רגליהם. התמוגג האורח ממראה הציבור כולו שקם לכבודו, וכשראה שהספסל הראשון במזרח פנוי, הלך והתיישב בו. כשהגיע למקום זה, סיים הקהל לומר "ה' מלך" והתיישב במקומו, מה שהוסיף לזחיחות דעתו ולתחושה הטובה שלו.
אולם, לא ארכו הרגעים ונקישה קלות על גבו סימנה לו להסתובב. היה זה הגבאי, שהסביר לו כי הוא התיישב בטעות במקומו של ראש הקהל, והפנה אותו לספסלי האורחים.
דקות ספורות לאחר שהתיישב במקומו החדש, הגיע לבית הכנסת ראש הקהל, וכשעבר ליד האנשים על מנת להגיע למקומו, קמו האנשים קלות לכבודו. האורח שהבחין בכך הרהר לעצמו: נראה שאני חשוב יותר בעיניהם, שהרי כאשר אני הגעתי עמד כל הקהל על רגליו, ולא רק אלו שעברתי לידם. ואז שאל את עצמו איך יתכן, אפוא, שהושיבו אותי במקום צדדי כל כך לעומת ראש הקהל שיושב ליד ארון הקודש?
אך מאחר שאיש לא השיב על תמיהותיו שמר אותן לעצמו. וכשבא הביתה סיפר לאשתו את כל קורותיו. "מתי הגעת?" שאלה מיד האישה הנבונה, וכשהשיב לה צחקה והסבירה לו שאיש לא קם לכבודו אלא קמו בגלל אמירת: ה' מלך. וההוכחה הברורה לכך היא שכשהעביר אותו הגבאי ליציע האורחים אף אחד לא קם.
כיוצא בכך ארע לבלעם, מסיים הבן איש חי. כאשר ראה שהנבואה שהתנבא נכתבה בספר תורה, כמו נבואותיו של משה רבינו, זחה עליו דעתו, הוא הסיק כי ככל הנראה נבואותיו אינן פחותות בדרגתן מזו של משה רבינו, שהרי אלו וגם אלו כתובות בתורה.
אך כדי שלא יתהלל אמרו לו: כל הסיבה שהכניסו את דבריך, היא משום שיש בהם ברכות לעם ישראל. לעומת זה מה שנחבאת בענין הנוגע אליך לא התקיים, ועל אף שביקשת: "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו (כ"ג, י') נאמר בתורה שמת בחרב, כדי שכל האדם כולו ידע מיהו ומהו.
מי שיודע את מקומו אזי יכול הוא לעלות במעלות התורה והיראה ולהיות דבוק באלוקיו. אך מי שזוקף לזכותו דברים לא לו, מידרדר לשאול תחתית עד שמגיע בסופו של דבר למיתה בחרב רח"ל.