הכול התחיל כשישבתי לפני שנתיים באחד מטקסי סיום השנה האלו של חברת 'פרטנר', שמושקעים בהם הרבה כסף וכולם מחויבים לכלל הברזל: תחייכו כמה שיותר ותשתדלו לעשות פרצופים שמחים.

הטקס התחיל, כולם באו חגיגי, האוכל היה נפלא, המנות החלו לזרום, המוזיקה ניגנה והכול נראה לקוח מאיזה סרט של 'וולט דיסני' וגם הסיומת הכמו ידועה מראש: והעובדים חיו באושר ובעושר ובסוף כולם יצאו שבעים ומרוצים עד עצם המשמרת הזו.

רק שישר אחרי המנה הראשונה, הגיע אחד העובדים והפריח את השמועה שלא מזמן התקבל דיווח על פיגוע נורא שקרה ולא עלינו יש גם פצועים שצריכים רחמי שמיים מרובים.

אנחת עצב גדולה נשמעה מכיוון הקהל. אנחת עצב גדולה נשמע גם מכיווני:

נראה שהקהל מאוד הצטער על העניין. ננראה שגם אני.

אבל מיד אחרי הפרצופים והאנחות, לאט לאט, התזמורת חזרה לנגן, הדיבורים נשמעו שוב על אותם הנושאים שנו, אתם יודעים, שנהוג לדבר ולדסקס עליהם באירועים כאלו, כמו הבת של ההוא שהולכת ככל הנראה לסגור עם הבן של ההיא, המלצרים המשיכו להזרים את האוכל והשתייה ורק דני, חבר שלי, נראה מוטרד במיוחד מאחר שהתברר לו שאחד מהפצועים הוא חבר טוב שלו.

בדיוק כשהסתכלתי עליו, הגיע המלצר ושאל אותי איזו שתייה חמה אני רוצה להזמין וחתם ואמר:

"יש לנו נס, הפוך, אספרסו ושוקו, אפשר גם להוסיף עליו קצפת 'און דה האוס'" הוסיף וחייך.

עוד אני ממשיך להסתכל במבטי על דני המוטרד ומנסה להבין מה בדיוק המשמעות של אותו הפיגוע, הגיע מלצר נוסף עם קערה מלאה בעוגות מטורפות כאלו, שרואים רק בסרטים, חמות, מהבילות, פריכות שקורצות לך ומחייכות אליך ולוחשות לך: תאכל אותי.

ולפני שהבנתי בכלל מי נגד מי כמה ולמה, מצאתי את עצמי חופן איזו עוגה אחת שלפי הטעם הממיס שלה הייתה לא חוקית בעליל ומבקש מהמלצר שוקו חם וכן, אני ממש אשמח גם לקצפת מלמעלה תוך כדי שאני מתנצל בפני שאר הנוכחים ומסביר את המהלך המושחת הזה ב:

"מה אתם מסתכלים עליי? מגיע לי קצת להתפנק בסוף שנה לא?".

כשהתחלתי לשתות את השוקו עם הקצפת ובמקביל לקחת ביסים מהעוגה הזו, הסתכלתי על כל הנוכחים בחדר וזה היה פשוט מדהים:

לפני שדווח להם על הפיגוע כולנו אכלנו ושתינו, שרנו, דיברנו בקול וצחקנו. דקה אחרי היוודע האסון כולנו אני היינו בהלם ופלטנו איזה 'אוי ויי' קולקטיבי כזה, שבאמת נגע לכולנו. נריץ את הסרט עשר דקות קדימה ושוב כולנו באותו המצב. מלבד דני שנראה בהתחלה מהורהר בעצמו, אחר כך הזיז מעליו את הצלחת, הוציא ספר תהילים עד שנמאס לו מכל המצב ההזוי הזה והוא קם והלך.

לאט לאט כמו לבה רותחת התחלתי לנסות ולעכל מה הרגע הלך כאן:

מתכנסים להם יהודים טובים ורוצים לחגוג את סוף השנה. תוך כדי מודיעים להם שיהודים טובים אחרים נפצעו בפיגוע וזקוקים לרחמי שמיים מרובים. בינתיים היהודים הרעבים כולל אני כמובן, מזעזעים לכמה שניות מהבשורה הקשה, לא עוברות עשר דקות ושוב היהודים הטובים ואני ביניהם מקדישים את מירב הכוחות והמשאבים הנפשיים שלנו בבחירה של איזו מנה אחרונה אנחנו רוצה לאכול ולקחת.

אחר כך הגיע המלצר, התנצל ואמר לי:

"שלצערו נגמרה להם הקצפת, אבל אם אני רוצה יש להם תה מצוין!"

איך ששמעתי את התגובה שלו התבאסתי והתעצבתי מאוד. כמה מאוד?

בוא נגיד שאם הייתי מתבאס על הפיגוע שהרגע שמעתי, המצב עוד היה תקין במקצת עם אפשרות להתחממות הדרגתית.

ואז חשבתי: "רגע, למה אני לא עוזב הכול ועף לכותל המערבי בשביל לשרוף את השמיים בתפילה אמיתית על הפצועים האלו? אני באמת מסוגל ברגעים כאלו להמשיך ולאכול ולשתות כאילו הרגע אין כמה יהודים שנלחמים על החיים שלהם?"

ובכן, באמת שלא נעים לי להגיד. אבל מסתבר שכן.

ומה אומר ואדבר אבל באותו רגע הבנתי עד כמה האכפתיות שלי התקהתה והרגשתי איך בפעם הראשונה בחיים שלי, אני באמת מבין מה המשמעות של המושג: חורבן הבית חילול ה' והסתר פנים.

כי כולנו הבנו שיהודי לא מגרש יהודי.

אבל מה עם: 'יהודי לא ממשיך לאכול וופל בלגי עם קצפת כשהוא יודע שיהודי אחר נאבק כעת על חייו'?

ועל אלה אני בוכיה.