בימי האר"י הקדוש (שהשבוע חל יום ההילולא שלו) היה המעשה. רב אחד דרש על נחת הרוח הגדולה שהייתה לה' מלחם הפנים שבבית המקדש, לחם אישה ריח ניחוח לה'. איש פשוט אחד, שמע את דברי הרב, והתפעל מהם מאד. כששב לביתו, שח לאשתו על המצווה המיוחדת, וליבם התלקח בכיסופים לא-ל חי.
אמרה האישה – 'הלוא מפליטי אנוסי ספרד אנו, ומשתוקקים תדיר לכפר על העבירות שעברנו בעת התחזותינו כנוצרים. הזדמנות פז נקרתה לפנינו. אני אאפה חלות יפות וטובות, ואתה תביאם לבית הכנסת ותניחם בהיכל, ואלוקי ישראל ירצה את מנחתינו וימחל לנו על עוונותינו'.
שמח האיש, וביום שישי הניח את החלות בהסתר ליד ספרי התורה, והתפלל לאלוקים שיאכל את מנחתו. לאחר מספר שעות, הגיע השמש, ניקה את בית הכנסת, ואסף את החלות בשמחה, כשהוא מודה לה' על המתנה היפה ששלח לו.
בשבת, הציץ האיש להיכל, והנה החלות נעלמו. חשב האיש לתומו, שה' אכל את החלות, והוא ואשתו שמחו עד מאד. מאז, במשך מספר שנים, היה מניח בקביעות חלות ביום שישי, והשמש היה אוסף אותם לביתו.
יום שישי אחד, שהה הרב בפינה נסתרת בבית הכנסת, ולתדהמתו מופיע איש שמביא לה' 'אוכל'. גער הרב באיש על שמגשים הוא את ה', שאין לו גוף ולא דמות הגוף, וחושב שה' אוכל את חלותיו. האיש התווכח וטען שהחלות אכן נאכלות, אך כשבהמשך הגיע השמש למקום, התבררה לו טעותו והוא שב לביתו בפחי נפש.
הרב שב לביתו בשמחה, והנה שלח אליו האר"י הקדוש – 'צו לביתך, כי מת אתה. מיום שחרב המקדש, לא היה לה' נחת רוח כפי ששמח בחלות של היהודי התמים ואשתו. ובשביל שביטלת זאת, נגזר עליך למות'.
סיפור זה גונז בחובו גם רעיון עמוק בעבודת המקדש. הכוזרי (ב, כו) מרחיק את ההגשמה מלחם הפנים והקרבנות, באומרו שהלחם הוא 'לאישי'- לאש הנפעלת בדבר ה', אך לא לה' בעצמו. אולם, עדיין נשאלת השאלה – אם כך מה העניין בכל עבודה זו, הנראית כל כך גשמית?
ממשיל הכוזרי את העניין לגוף האדם. כדי שהנשמה – ניצוץ החיים שבאדם, יתמיד בגופנו, על מערכות הגוף לתפקד במידה נאותה. אם יחסרו לאדם אוכל ומשקה במשך מספר ימים, תפרח הנשמה מגופו. והרי הנשמה היא רוחנית, והאוכל והמשקה גשמיים, ובכל זאת כדי שהנשמה תשכון בגוף החומרי, על הגוף לתפקד נכון מבחינה חומרית.
כך גם המקדש. אנו מסדרים סדר שלם גשמי, ועליו שורה השכינה. ורק בהיות כל חלקי המקדש – אבנים, כלים וכו' על מכונם, ובתוכו עובדים את כל עבודת הקרבנות על כל פרטיה ודקדוקיה, שורה השכינה.
נמצא שהחידוש העיקרי של עבודת המקדש על פני עבודת הגלות היא דווקא ברובד הגשמי. רובד רוחני יש גם בגלות, במקדש מתחדש שאפשר לפגוש את ה' גם בצד הגשמי. זה היסוד לדברי המדרש על כך שבחורבן המקדש, אמר הקב"ה – 'אין לי מקום בארץ', כביכול נשאר רק בשמיים, כי יש גשמיות ללא רוחניות. ו"עשר מסעות נסעה שכינה... עד שעלתה וישבה במקומה (בשמיים)" (ר"ה לא.).
לפיכך, בהיות המקדש על מכונו, יש חיים, ובחורבנו - הגוף השתבש והנשמה פורחת. יכולת המפגש עם ה' גם בגשמיות מצויה רק במקדש, ואילו מחוץ לו היא הגשמה פסולה.
בסיפור שפתחנו, היהודי בתמימותו מצליח להתחבר לעבודת המקדש, ושוב היה לה' מקום בארץ והנאה מרובה (כמובן, שמי שיעשה זאת בכוונה מחוץ למקדש, יפול בהגשמה). כביכול, שוב התגלה בקרבנו א-ל חי. לכן, מי שסילק התגלות זו נענש בהסתלקות נשמתו, מוות.
בשעה שחרב המקדש, עלו פרחי כהונה והפילו עצמם לאש. הם חשו, שחיי האומה מסתלקים, וחשו שאף חייהם מסתיימים. עד שבאו חכמים ותקנו 'זכר למקדש'. בגלות אין חיים, אך הזיכרון והכיסופים למקדש שבים ומחיים אותנו. ויהי רצון שנשוב ונחיה בבניין המקדש כמקדם.