בתפילת קדושה של מוסף אנו אומרים בנוסחאות שונות: הוא אלוקינו, הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מושיענו. הוא יושיענו ויגאלנו שנית בקרוב וישמיענו ברחמיו לעיני כל חי לאמר: הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית להיות לכם לאלוקים.

שמעתי מהגה"ח רבי חיים שלום דייטש שליט"א לשאול מדוע על הגאולה והישועה איננו אומרים "ברחמיו", ורק כשאנו מבקשים מהקב"ה שישמיע לנו: "הן גאלתי אתכם... להיות לכם לאלוקים" אנו מזכירים את "רחמיו" של הקב"ה? והשיב: שעל מנת שנבין כי מטרת הגאולה והישועה, היא "להיות לכם לאלוקים" צריך רחמים מרובים. שהרי בדרך כלל כשאנו חושבים על הגאולה, מחשבותינו על בעיות בריאות, פרנסה, נחת, שלווה וצרכים פרטיים. ואילו הכוונות האמיתיות צריכות להיות שהשכינה לא תהיה בגלות. לראות מהרה בתפארת עוזך... וכל בני בשר יקראו בשמך... ויקבלו כולם עליהם את עול מלכותך... דהיינו ש"להיות לכם לאלוקים". בזה לא מספיק שהקב"ה ישמיע לנו, אלא שגם נבין זאת, ומשום כך נאמר כאן "ברחמיו".

המגיד מדובנא זצ"ל סיפר שהיה זוג שלא נפקדו בילדים ועשו מאמצים מרובים כדי להפקד. לאחר זמן רב זכו בעזהי"ת להפקד. הרבה שירות ותשבחות נאמרו על ידם בדרכם לבית הרפואה ללדת! באמצע הלידה משהו השתבש והבעל נקרא אל הרופא שאמר לו בפנים כואבות: "המצב מסובך ל"ע. אפשר להציל או את האישה או את הילד, מה לעשות?

בכה הבעל: מה אני יכול לעשות? אתה רוצה שאני אחליט? הלא אלו דיני נפשות, תן לי חצי שעה לשאול רב". אמר לו הרופא: "אין חצי שעה! זה ענין של דקות! האמא או הילד? השיב הבעל: "נשאל את האם הלא מדובר בחיים שלה! נגשו לאמא וספרו לה את המצב.

בכתה האשה ואמרה: "כל חיי חיכיתי להיות אמא ואם אוותר אז למה לי חיים? תצילו את הילד גם במחיר חיי ל"ע. כשהיא אומרת לבעלה: "כשהילד יגדל קצת תספר לו מה אני עשיתי בשבילו.

הבן נולד והאם ל"ע הלכה לה לבית עולמה, תוך כדי מסירות נפש למען בנה. בסיום ה"שבעה" התקיים 'ברית המילה' של הבן, ובסיום "השלושים" התקיים "פדיון הבן". וכך כל שנה חל יום-הולדת של הבן ביום היארצייט (הזיכרון) של אימו.

עברו השנים והילד נעשה לנער. קרא לו האב וסיפר לו באריכות על אימו ועל החלטתה האמיצה. "היא היתה אשה מיוחדת. בשעת הלידה הייתה צריכה לבחור בן חייה לבן החיים שלך. היא העדיפה שאתה תחיה! בקשתי ממך: להגיד קדיש בכוונה ובהתרגשות. אל תרוץ בקדיש, כשתגיד "ברכו" שיהיה עם רגש. יום השנה לאימך חל ביום ההולדת שלך. בבר מצוה שלך אתה תצטרך להתפלל לפני העמוד ולהגיד קדיש. קח את הדברים לתשומת לבך".

ביום הבר מצוה באולם, כשהתכנסו לתפילת ערבית, ניגש הבן וירה את הקדיש "יתגדלויתקדשמיה..." כאילו לא דיבר עימו אביו מעולם. האבא התעלף. כשהעירו את האבא הוא קרא לבנו ואמר לו: "על אמא כזאת כך אומרים קדיש?! הלא התחננתי לפניך! דיברנו על זה וסיפרתי לך מי הייתה אמא שלך. אתה יודע מה היא הקריבה בשבילך? השיב הבן: אבא, לא הכרתי אותה. אני לא יכול לסחוט רגשות כלפי מי שלא הכרתי אותו. יש לי קבר שאני יכול להתפלל שם אבל רגש אין!

אומר המגיד מדובנא: לפני יותר מאלפיים וארבע מאות שנה בפעם הראשונה , ולפני כאלפיים שנה בפעם השניה, הקב"ה רצה להשמיד אותנו! לא היינו ראויים לאמון. אך ברחמיו הרבים, כילה את חמתו בעצים ואבנים (בית המקדש) - ה"אמא". וכך אמרו לנו הנביאים וחכמינו ז"ל: "יש יום זכרון פעם בשנה. כשמגיע תשעה באב תשבו על הרצפה, תבכו קצת, תגידו קינות. תבינו מה אומרים". אך אנחנו כמו אותו בן אומרים לאבא: "רבונו של עולם, אין לנו רגש כלפיו, לא הכרנו אותו, לא היינו שם, בקושי יש מצבה – הכותל המערבי, אנו לא יכולים לסחוט רגשות".

על כך דווה ליבנו. על זה שאיבדנו את הרגש ושכבר איננו יודעים מה איבדנו ועל מה צריך לבכות.

כדי שלא היה חלילה כאותו בן המסרב לומר קדיש ראוי על אמו, עלינו לפחות ללמוד על מה חרבה הארץ. מה הוביל לחורבן בית המקדש וכיצד נוושע ונגאל חזרה. כדי שנזכה להימנות על אלו שעליה אמרו חז"ל "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" חובתינו להתבונן ולדרוש מעצמינו להחזיר קצת תודה לאמא שהקריבה את עצמה עבורנו.

חתני הרה"ג יעקב רביץ שליט"א ביאר על פי רעיון זה את הפסוק במגילת איכה (ה', ג') "יתומים היינו ואין אב...", שהרי אם יתומים היינו, ברור שאין אב, מהו כפל לשון? אלא, שיש יתום ויש יתום. יש ילד שאביו נפטר בחייו לאחר אריכות ימים ושנים טובות והוא זוכרו וחי אותו. אך יש ילד ל"ע שאין לו מושג מי בכלל אביו, ועל סוג זה משווה אותנו ירמיהו הנביא וזועק על כך, שלצערנו הידרדרנו עד שנהיינו יתומים שלא יודעים מי אביהם.

הוי! וישמיענו ברחמיו לעיני כל חי לאמור: הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית להיות לכם לאלוקים. ריבונו של עולם תרחם עלינו כדי שנבין מהו: להיות לכם לאלוקים. שנדע מי אבינו ומי מלכנו ואזי נזכה ל'יושיענו ויגאלנו שנית'.