רבי יצחק אלחנן ספקטור היה מגדולי המשיבים בהלכה בדורו. בגודל גאונותו, ידע להקל בשעת הצורך, ובשל כך נתפרסם כרב מיקל עד שהיו מה'משכילים' בני דורו שטעו בו, וחשבוהו לאחד משלהם.

פעם אחת, נסע אחד מן ה'משכילים' ברכבת, והנה נודע לו שרבי יצחק אלחנן נוסע עימו באותה רכבת. החליט האיש לחפש את הרב הנודע ולשוחח עימו. ניגש למחלקה הראשונה, שהרי רב נודע וודאי צריך לנסוע בפאר והדר, אך לאכזבתו רבי יצחק אלחנן לא שהה במחלקה זו. ניגש למחלקה השנייה, ואף ממנה נעדר הפוסק הנודע.

ניגש למחלקה השלישית, ושם בין המוני היהודים המצטופפים על ספסלי העץ הפשוטים, הראו לו לתדהמתו את רבי יצחק אלחנן שקוע בתפילה כשהוא עטור טלית ותפילין. כשסיים הרב את תפילתו, ניגש אליו המשכיל וקבל בפניו – 'כבוד הרב, הייתי בטוח שכבודו שייך לדור המתקדם שלנו, והנה לפני רב מהדור הישן'!

ענה לו רבי יצחק אלחנן בחריפות – 'להיפך, אנחנו המתקדמים ואתם שייכים לדור הישן, שהרי '"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועתה קרבנו המקום לעבודתו ... תרח אבי אברהם". אתם מדורו של תרח, ואנו מדורו של אברהם.

תשובה חריפה זו מקפלת בחובה יסוד עמוק מאד ביהדות. שני זרמים נפשיים מנוגדים, מתאבקים זה בזה בעולם בכלל וביהדות בפרט. מחד, האדם מתלהב מאד מעולם העתיד- ההתחדשות וההתקדמות. בגדים וחפצים חדשים גורמים לאדם תחושה טובה, עתיד טוב מלהיב את נפש האדם, ובדורות האחרונים מתלהבים מהמודרניזציה.

מאידך, גם לעבר יש משקל גדול בנפש האדם. זיכרונות הילדות משמעותיים ביותר לאדם בהמשך חייו, הנוסטלגיה מציפה את ליבנו, וכולם אומרים תמיד – 'ירידת הדורות, פעם אנשים היו טובים יותר'.

כך במבט שטחי, העבר והעתיד נראים לעיתים כמנוגדים. יש את אנשי המסורת ויש את אנשי הקידמה. אולם, יש שניסו לחבר את שני הכוחות המנוגדים הללו, ולדלות מכך אור חדש. כזה היה רבי יצחק אלחנן, ובעיקר, כזה היה מרן הרב קוק זיע"א שהשבוע יחול יום ההילולא שלו. רבים חשבו שהוא רב מודרני, והופתעו לגלות שהוא רב מהדור הישן.

והוא עצמו, מאמין גדול היה בהתחדשות. ציר מרכזי בהגיגיו הייתה – 'התחייה'. שיבת ישראל לארצם בדורות האחרונים היא מהלך של תחייה והתחדשות גם בכל התחומים - בבניין העם, בתורה ועוד ועוד. לרבים וטובים קשה היה לקבל את דבריו, שהרי במהלך הגלות נאחז העם בכל כוחו במסורת ובעבר. ואכן, בגלות רק זיכרונות העבר הגדולים – המקדש, הנבואה והמלכות – יכולים היו לחיות את העם. אולם, בהגיע תור גאולה, הרי הגאולה היא העתיד, ונמצא שהעתיד והתחדשות מחיים את העם.

ואולם, בשונה מרבים מבני דורו שהפנו עורף לעבר, הרב קוק זיע"א כינה את התחייה בשם נוסף – 'התשובה'. העיסוק בחזרה בתשובה היווה ציר מרכזי בעולמו הרוחני. עוד בחייו, היה הרב קוק מתיישב ללמוד בחודש אלול לאחר התפילה בספר שחיבר בעצמו על התשובה – 'אורות התשובה'.

הכיצד? הרי חזרה בתשובה היא חזרה לעבר, וכיצד היא מתיישבת עם ההתחדשות והעתיד?

וזו בדיוק התשובה, הכוח לצמוח בעתיד נובע מזיכרונות העבר, ולכן, בעומק, הדור הישן יוליד את ההתחדשות הגדולה ביותר. העולם נוצר ע"י האלוקים, כך שכביכול ה' הוא נקודת ההתחלה, ומאז העולם הולך ומתקדם (עתיד) ושב אל ה'(העבר כביכול).

עניין זה מתאים לארץ ישראל. בנוהג שבעולם, שילדים יורשים את הוריהם. כלומר, המושג 'ירושה' הוא ירושת העבר. אך כשעם ישראל נחל את ארץ ישראל, גם ההורים ירשו את ילדיהם, כך שהעבר גם ירש מהעתיד, ושב ונתן כוחות לעתיד.

כיצד? הנכנסים לארץ קיבלו כל אחד, חלק אחד בארץ. הם הורישו את חלקם להוריהם וסביהם יוצאי מצריים, ושבו וירשו מהם. (כך שסב מיוצאי מצריים, שהיו לו עשרה נכדים מנוחלי הארץ, זכה בעשרה חלקים. ואם 6 מהנכדים היו בנים של אח אחד, ו4 של האח השני. הסב שב והוריש 5 חלקים לכל אחד מהאחים, והחלוקה השתנתה).

כך, ארץ ישראל היא הארץ בה עבר ועתיד נושקים זה בזה. ובימינו, ישראל היא המדינה המודרנית היחידה בעולם, שככל שאנשים הם צעירים יותר, אחוז שומרי המסורת הולך ועולה.

ובעזרת ה', נזכה לראות בקרוב את בית המדרש הישן מחדש את החידושים הגדולים ביותר!