רפיון השלטון בישראל ניכר בכל מקום ובכל יום. הערבים הרימו ראש, מיידים אבנים על חיילים, דוקרים ורוצחים אזרחים, שורפים יערות, מתגרים בהולכי דרכים ובנהגי כבישים. האם לא הספיקו מאה שנה כדי ללמוד משהו בנושא?

הערבים חשים על נכון שישראל משדרת היסוס וחולשה. למעשה, היא פוחדת ליזום ולהשליט סדר, היא כובלת ידי כוחות הבטחון שמא יפצעו ערבים בעימות. המדינה מתרוקנת מאנרגיה לוחמנית וגאווה לאומית.

הבג"ץ ומח"ש מטילים אימה על ההנהגה הישראלית והממסד הצבאי, והתקשורת מבליטה את אומללות הערבים תחת "כיבוש" (הלוואי שהיה כזה דבר). האג'נדה הבטחונית הרופסת נכתבה על ידי השמאל, ולימין אין תוקף ותקיפות לנהל את המדינה כישות ריבונית יהודית עוצמתית. לא זו המדינה שייחלנו לה. והליכוד בשלטון...או שזו רק פיקציה.

אם יהודים חשים עצמם בסכנה – בדרך להר הזיתים או בהרי ירושלים - ברור שהשתבש משהו בתפקוד מערכות ההגנה של ישראל.

מובן שהדימוי העלוב של ישראל בעיני הערבים, וגם המסתננים האפריקאים, נוצר קודם כול בגלל העדר מנהיגות נחושה, חזקה, עם נוכחות מרתיעה, וכוח מחץ כשצריך. נהייתה ישראל כמדינה או"םית, המתייצבת בין מחנות הניצים היהודים והערבים. זכויות האויבים והזרים והגנתם עולות על אלה של אזרחים שוחרי טוב ועושים למען המדינה.

מדיניות של הבלגה אינה מועילה כאשר הערבים מבינים שפת הכוח, ולועגים למי שלא עושה בו שימוש כהוגן. ישראל נעה במדרון של דה-מורליזציה והערבים בתנופת תחושה של נצחון.

יבוא יום ותשתנה אווירת הנכאים שהשתלטה על המדינה ומנגנוניה מול פורעי חוק, גונבי קרקעות, זורעי חרדה, שוללי מדינה יהודית, ואלה הערבים שחולמים לרצוח כל יהודי וישראלי. אנו זקוקים לשחרור ישראל מסיבוכיה הגלותיים. ובינתיים מרד הישראלים נגד השיתוק והחרפה מחכה למנהיג.