שלוש הארות על הפסוקים הפותחים את הפרשה: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם... והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם וסרתם מן הדרך.."

1. על המילה הפותחת "ראה" האיר נפלא הרב זוין. הברכה כשהיא לעצמה לא מספיקה. צריך לראות אותה, להרגישה ולהכירה. הסיפור על מעשה בצדיק בעל ה"בת עין" יבהיר זאת. הוא היה רב ברוסיה ועלה לכהן כרב בצפת. הוא עלה ארצה אחרי שמשולח מארץ ישראל בא אליו ואמר לו:" רבי! האבנים הפשוטות של הארץ הנן ממש יהלומים". התרגש הרב והחליט לעלות לארץ. לימים הוא היה רב קדוש ומקובל בצפת. הוא פגש את המשולח ואמר לו: " כל השבחים והמעלות סיפרת לי נכונים מאד, אבל מה שאמרת לי שהאבנים הפשוטות הן יהלומים, את זה אינני רואה". ענה לו המשולח:" כשזוכים רואים.." הלך הרב הסתגר בביתו, התענה כשהוא מזועזע מהמילים ששמע:" כשזוכים רואים"... ויצא אחרי תקופה, עשה סעודה גדולה, כשהוא רואה באבנים הפשוטות יהלומים..

לימד אותנו הרב זוין, שלא מספיק שיש ברכה, אלא צריך לדעת לראות אותה..

אך אולי , מעבר לכך. זו עצמה ברכה גדולה. לדעת לראות בטוב ה'. שני אנשים נמצאים באותה סיטואציה, באותו מקום, אחד רואה אור גדול, והשני... הברכה הגדולה היא לזכות לראות. לראות הזדמנות במפגש בין בני אדם, לראות הזדמנות בלהתחנך עם תלמידים, לראות הזדמנות בזכות לחיות במדינת ישראל, בטוב שהקב"ה מזמן לנו בחיינו ובאפשרות הגדולה להיות שותפים ביצירה ובעשייה גדולה. ועל זה גופא אנחנו מתפללים. זו הברכה- לזכות לראות את הברכה בתוך מציאות החיים.

2. הפסוקים באופן פשוט, מעלים על נס את הבחירה החופשית של האדם. החינוך לבחירה חופשית הוא יסודי מאד וחשוב היה בכל הדורות ועל אחת כמה וכמה בדורנו אנו. כך כתב הרמב"ם ( הלכות תשובה פ"ג):" ודבר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצווה, שנאמר: " ראה אנכי נתן לפניכם היום את החיים..." כלומר שהרשות בידכם, וככל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה בין טובים ובין רעים... שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה, אלא הכול מסור להם". זה נראה פשוט לכאורה, אך אנחנו לא פעם חוטאים ב"חטא הדטרמיניזם". אנחנו מכירים את התירוצים מהסוג של:" הייתי חייב.. לא יכולתי אחרת.. הסביבה השפיעה עלי... ברור שכך הוא מתנהג , תראה מי ההורים שלו.." ועוד ועוד. הרמב"ם לא נותן לזה מקום בשום אופן! הוא מטיל את מלוא האחריות על האדם! וכך בשמונה פרקים ( פרק ח'):" ואילו היה האדם מוכרח על מעשיו- היו בטלים הציווי וההזהרה התוריים, והיה כל זה שווא גמור, הואיל ואין בחירה לאדם במה שיעשה...וזה כולו שווא ושקר גמור, ונגד המושכל והמורגש, והריסת התורה, ויחוס עוול לה' יתעלה, חלילה לו מזה". הרמב"ם חזר על הדברים הן בהלכות תשובה והן בהקדמה לאבות אולי מכיוון שהוא רואה בכך עוול מוסרי. אם אין בחירה חופשית, או אז אין שכר ועונש, אין חטא ואין מקום לתשובה. האדם בתפיסה הדטרמיניסטית לא לוקח אחריות על מעשיו ואולי, לקחנו מהאדם את צלם האלוקים שלו.

ביד כל אדם! כל הזמו, בכל רגע נתון להחליט לאן הוא פונה. החינוך לבחירה חופשית הוא נושא רחב מאד. במסגרת זו, די לנו אם נזכיר, שבחינוך לבחירה אנו מסייעים לתלמיד ( או לנו...) לצאת מעט מהצייתנות המוגזמת ( שכמובן חשובה בפני עצמה..), מעבירים אותו להיות תלמיד יצירתי יותר, חושב, פתוח, בעל עמדות משלו, לפעמים יוצר לעצמו תלם חדש , אישי. ובמינון הראוי... יש והחניך מורד מעט מול הממסד, פעמים שהוא נבנה מכך ואף יעזור לו בבניין העתיד.

כמחנכים/ הורים, החינוך לחופש לבחירה, דורש הרבה תפילה. צריך למצוא את האזנים הנכונים, בין מוגנות לילד לבין נתינת חופש ובחירה. בין חינוך ברור וחד משמעי לבין הקניית כלים לבחירה. בין חופש לבין גבולות. החינוך לבחירה נכון שייעשה בהדרגה, לא בקפיצות מ"ילד טוב ירושלים" לחברה פתוחה.

חינוך התלמיד לבחירה חופשית נותן הרבה אמון בנער, הוא מאפשר מרחב, הוא ההיפך מחינוך כפייתי , לא מאפשר "לשלוט", ואחר לגמרי מ"אילוף"... הוא חינוך המבין שהילד אותו אני זוכה לחנך, הוא "חלק אלוה ממעל", זהו חינוך של "בני מלכים" ( "כל ישראל בני מלכים הם".( שבת פ"ד). אנחנו שואלים את עצמנו לא פעם, מה הנקודה הארכימדית בחינוך הילדים למול אתגרי האינטרנט והעולם הדיגיטלי המזמן לנו לא מעט קשיים. התשובה הפשוטה היא- החינוך לבחירה. ילד שנמצא לבדו מול שאלות של מותר ואסור, החינוך ה"סומך" על הילד, המונע מרצון חופשי, לעשות את הטוב והישר, הוא נמצא במקום הנכון ומחליט לבחור בטוב...

3. על השאלה מדוע בברכה כתוב:" את הברכה אשר תשמעון אל מצוות ה' " ובקללה כתוב :"והקללה אם לא תשמעו". ( אשר תשמעון למול "אם" לא תעשון") ענה רש"י:" את הברכה אשר תשמעו- על מנת אשר תעשו".

הברכה ניתנת לאדם עוד לפני שהיה ראוי לה. הקב"ה ברא עולם טוב, הוא ניתן לאדם ליהנות מטובו בכדי שישמע בקול ה'! והקללה, חלילה, באה רק אם אדם לא שמע בקול ה'. האדם לא נולד להילחם במציאות ובכוחות הרע.. ההיפך הוא הנכון. "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" זה הסדר הרגיל. ה' עשה את האדם ישר. אתה נדרש רק לא לקלקל חלילה... ולכן בברכה כתוב "אשר תשמעון", זה הסדר בחיים, הטבעי והנכון. ובקללה "אם לא תשמעון".

רעיון חשוב זה נמצא גם אולי ( האיר את עיני לכך, בחור צעיר תלמיד חכם) במצוות הצדקה.

במצוות הצדקה המופיעה בהמשך הפרשה הציוויים המעשיים הופיעו בלשון כפולה – 'פָתֹחַתִּפְתַּח', 'נָתוֹן תִּתֵּן '. נראה שההסבר להצורך בהדגשה הכפולה הוא החשש המופיע בפסוקים הקודמים – חשש מפני עין רעה, מפני חשבונות קרים של כדאיות ותועלת, מפני מחשבות על צבירת הון ועל אנוכיות.

קריאה מדוייקת בפסוקים תגלה לנו שאת שני פעלי העשיה (פתיחת היד, נתינת ההלוואה) חייב להטרים פועל הקשור בלב, ברצון ובכוונה, ברחמים ובחמלה, בטוב ובחסד.

ביחס לצדקה – לא לאמץ את הלב, וביחס לשמיטה – להימנע מכך ש 'יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל'.

נתינת הצדקה וההלוואה לעני, ובכלל – כינון חברת חסד וסעד, נשענים על הלב. ללא הלב, שהוא משכן הרגש והחיים הטבעיים, לא ניתן להגיע ליד – לפתיחתה ולמתן הכסף בפועל.

בעקבות פירושו של הרש"ר הירש, ניתן להוסיף ולחדד – הציוויים העוסקים בלב מנוסחים באופן שלילי – 'לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ' ו'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ'. כדבריו:

ההנחה המשתמעת מלשון זו, שהלב היהודי נוטה לגמילות חסד בעצם טבעו

ואפשר לדכא את הנטייה הזאת רק על ידי חישובים קרים של תועלתיות ואהבת בצע.

ללא התערבות החישובים הקרים, הרי שה'לב היהודי' הוא כליבו של האדם בגופו – מזרים דם לכל האברים, מרכז של נתינה ושפע. זהו טבעו, וכך הוא פועל כשהוא בריא ומהלכו תקין.