מספרים על רבי נתן אדלר (רבו של החת"ם סופר), שהיה חייב לגלות מעירו, ולצאת למסע ארוך לעיר בה הוזמן לכהן כרב. עלה רבי נתן למרכבה והפליג לדרכו באישון ליל.

אותו הלילה, ליל סופה וסערה היה. גשמים עזים ירדו, ובשלב מסוים העגלה שקעה בבוץ טובעני. ירד העגלון לעזור לסוסים לחלץ את העגלה, בוסס בבוץ הטובעני, התרטב, אך לא הצליח במאמציו. החליט העגלון לגשת לכפר הסמוך, כדי להביא משם סוסים נוספים, בתקווה שכל הסוסים ביחד יצליחו לחלץ את העגלה מהביצה.

חלץ רבי נתן אדלר את מגפיו היבשים מעל רגליו, ונתנם לעגלון, על מנת שיתחמם מעט בדרך. הלך העגלון לדרכו, ורבי נתן אדלר שקע בתלמודו. בכפר הסמוך לא מצא העגלון סוסים, ולכן הביא עימו שוורים, ורתמם לעגלה ביחד עם הסוסים.

לאחר שעה ארוכה, הרים רבי נתן לרגע את עיניו מהספר, הבחין בנעשה, והופ... קפץ מהעגלה והחל לרקוד בבוץ, כשרק גרביים לרגליו. התפלא העגלון, ושאל: 'רבי, מה אתה עושה?'

ענה לו רבי נתן – כל חיי ספון אני בבית המדרש, ומעולם לא הזדמן לי לקיים את מצוות – "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". כעת, נתגלגלה לידי מצווה נדירה זו, ואני שמח ורוקד!

אכן, בפרשתינו הצטווינו, שלא לחרוש או לרתום לעגלתינו, שני מיני בעלי חיים בצוותא. אולם, סיפור זה שופך גם אור מיוחד גם על כל עבודת ה' של פרשתינו.

פרשת כי תצא היא 'שיאנית' פרשות התורה במספר המצוות. יותר מ10% מתרי"ג המצוות כתובות בה. יש ממוני המצוות שמנו בה 72(!) מצוות. והשבוע שאנו קוראים בה, הוא זמן מסוים להתבונן ביחסינו למצוות המעשיות.

כל יהודי דתי, מגדיר עצמו כשומר מצוות. אולם, היחס למצוות משתנה מאדם לאדם, ולעיתים – ממגזר למגזר. באופן כללי, דומה שיש שתי גישות מרכזיות.

יש השמים דגש עיקרי על הלב. העיקר, הם יאמרו, זוהי עבודת הלב. "רחמנא ליבא בעי" (הקב"ה רוצה את הלב). חשוב להם מאד, ובצדק, 'להתחבר' למצוות. מעלות רבות יש בדרך זו, אך לעיתים היא גם כרוכה בחסרונות. הצועדים בגישה זו, מתקשים לשמור על המצוות שהם פחות 'מתחברים' אליהם. פעמים רבות, הם גם נוטים להקל בדקדוקי ההלכה, שהרי העיקר הוא הלב, ובעיניהם פרט כזה או אחר פחות חשוב.

לעומתם, יש השמים את הדגש על הצד המעשי. אנשים אלו מדקדקים בכל פרט ופרט, ובוודאי שכל המצוות חשובות בעיניהם. המשנה – "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות", היא נר לרגליהם. מעלה גדולה יש בדרך זו, אך גם היא אינה שלימה. לעיתים, המצוות נעשות מן השפה ולחוץ, ואינם מלאות בכוונת הלב. יתר על כן – בדרך זו, גם כאשר המצוות מלוות ברגש הלב, הרי שבדרך כלל זהו רגש של חרדה ויראה. יראה היא מעלה גדולה, אך כידוע בעבודת ה' עליה לבוא צמודה עם האהבה.

דומה, שהדרך המשלבת את הטוב שבשני הכיוונים, היא הדרך המדגישה את השמחה שבמצוות. יהודי שיחנך את עצמו ואת ילדיו לשמוח במצוות (כרבי נתן אדלר) הרי שכל פרט מפרטי המצווה יהיה יקר בעיניו, והוא יזכה לקשרי אהבה עם ה'. וכבר אמר מו"ר הרב יצחק בן שחר שליט"א (על משקל אמרתו המפורסמת של רבי נחמן מברסלב – "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד") – 'שמחה גדולה להיות במצווה תמיד'!