במבט שטחי, ספר קהלת נראה ספר קצת מדכא. הספר מתאר את המסע האנושי הגדול ביותר: החיפוש אחר האושר. והנה, כל פיסת חיים שבה עשוי האדם להיתלות ולמצוא בה מעט אושר, בא שלמה המלך ומבטלה כשהוא מגדיר אותה כ"הבל", כדבר חסר משמעות.

שלושים ושמונה פעמים מופיע השורש ה.ב.ל. בספר קהלת! בהכרזה זו הוא גם פותח את ספרו: הבל הבלים אמר קהלת ומוסיף: הבל הבלים הכל הבל! (קהלת א, ב).

לאור מסר זה השזור לכל אורך ספר קהלת, עלינו להבין את פשר המנהג לקוראו בחג הסוכות. הרי דווקא בחג זה אנו מצווים להרבות בו בשמחה, האם זהו הזמן להבליט את מסקנתו של קהלת כי אין טעם ומשמעות בחיינו?

הקושי בהבנת ספר קהלת הוא גדול הרבה יותר. כיצד הסיק שלמה המלך מסקנה פסימית שכזו, המנוגדת לפסוק מפורש בתורה? הלא בספר בראשית, לאחר סיום פרשת הבריאה, אנו קוראים את הפסוק: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד"! אם היקום כולו הוא "טוב מאוד" כפי שמעידה התורה, איך יכול שלמה המלך להסיק את ההיפך הגמור ולומר שהכל הוא "הבל הבלים"?!

בכדי להשיב על תמיהה זו, עלינו להבחין בין שני מושגים ידועים: אמצעי ומטרה. לכולנו ברור הפירוש המילולי של מושגים אלו, אך במהלך החיים השוטפים לעיתים קרובות אנו מחליפים ביניהם מחוסר שימת לב.

לדוגמא, אדם מעוניין לנסוע מתל אביב לירושלים כדי לבקר את חברו. מטרת הנסיעה היא הביקור וההנאה שבמפגש עם החבר. לעומת זאת, הנסיעה וכל מה שכרוך בה, היא אמצעי בלבד. כיצד נביט על אדם שדואג לנוחות הנסיעה ומשקיע בה זמן רב אך שוכח לברר האם החבר יכול לארח אותו. ואם הוא בכלל נמצא בבית? זוהי דוגמא קלאסית של אדם שהפך את האמצעי למטרה, ושכח שאין כל ערך לאמצעי כשאינו מוביל אל המטרה הרצויה.

יתרה מכך. אמצעי, מעצם הגדרתו, הוא חסר ערך, שהרי כשאינו מוביל אל המטרה לא נבצע אותו. למרות שכל אחד רוצה שגם האמצעי יהיה נוח וראוי, אך אין לו ערך בפני עצמו.

כעת נוכל להבין את שתי האמירות הסותרות – "הבל הבלים" ו"טוב מאוד". העולם הוא אכן טוב מאוד. הוא יפה, נעים, מותאם לצרכי האדם ובעלי החיים, הוא טוב, מוסרי ומרתק. אך הצד השני של המטבע מתגלה לנו בדברי שלמה המלך: העולם הוא אמצעי בלבד. המטרה היא השימוש בעולם להשגת ערכים של צדק ומוסר. לפיכך, כאשר אנו מביטים על העולם כשהוא לעצמו, אנו מסוגלים להבין שהוא "הבל הבלים". אך האמת היא שאם נשתמש בו כדי להגיע למטרה של להיות טובים יותר, מוסריים יותר וצודקים יותר, הופך העולם להיות "טוב מאוד".

כעת נוכל להבין מדוע קוראים את ספר "קהלת" דווקא בחג הסוכות? אחד משמותיו של החג הוא "חג האסיף", מפני שהוא חל בתקופת האסיף בה מכניסים את התבואה לאסמים. בתקופה זו עלול האדם להיקלע להרהורים שונים על משמעות העושר, על יכולותיו הרבות ועל מצבו הפיננסי. כאן מגיע ספר "קהלת" ומציב בפנינו תמרור: העושר והנכסים אינם אלא אמצעי. האם זה טוב? האם זה רע? תלוי כיצד נשתמש בהם! ועל כן דווקא בחג המבטא "שמחה" יוצאים אל הסוכה הארעית. אל הדפנות והסכך שבא מפסולת גורן ויקב. ללמדינו כי השמחה השלמה היא כאשר אתה יודע מהי המטרה ומהו האמצעי. אם העולם הזה הוא רק אמצעי- הפרוזדור, והמטרה היא הטרקלין, הרי שיזכה האדם להגיע לשלמות ולשמחה.

התפקיד של האדם, אם כן, הוא לשנות את המציאות מ"הבל הבלים" ל"טוב מאוד". זאת על ידי שימוש נכון בכישוריו, בהונו וביכולותיו הכלכליות, בדרכים של צדק ומוסר, ערכים המעניקים משמעות נפלאה לקיומו של האדם ולחייו.

בעיר אחת התגורר יהודי עשיר, בעל חסד גדול שהיה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה. תושבי העיר אהבוהו והכירוהו. כשנפטר בשיבה טובה ובשם טוב, הוריש הון רב לבנו. אלא שהבן היה היפוכו הגמור של אביו. הוא היה ראוותן ופזרן בחייו הפרטיים, וקמצן גדול בכל הקשור לצורכי הזולת. אט אט התרושש הבן מנכסיו הרבים, עד שנאלץ למכור את חפציו האישים. הוא מכר את כל רהיטיו ולבסוף נותר בידו רק נכס אחד בעל ערך- שטיח מפואר.

יצא הבן לשוק לחפש קונה. כעבור שעה קלה הצליח למכור את השטיח בסכום נאה, וחזר לביתו. "קחי את מחצית הפדיון", אמר לאשתו בעצב ובעיניים מושפלות. "את המחצית השניה אקח עמי ואצא לדרך. כאן, בעירי, חייתי בפאר ובהדר, ואיני יכול לעבוד כפועל פשוט ולהתפרנס מיגיע כפיי. אצא לעיר אחרת ושם אולי אתפרנס". הוא נפרד מאשתו ויצא לדרך.

האיש הצטרף לשיירה שהלכה למדינה אחרת, שם שלח ידיו בכל מיני מלאכות וההצלחה האירה לו פנים. מחצית משכורתו שימשה למחייתו ואת המחצית השניה חסך כדי להביא את הכסף עמו בבוא העת חזרה לביתו. כשצבר סכום נכבד החל לעסוק במסחר ואף כאן ראה ברכה בעמלו.

יום אחד החליט כי הגיע השעה לחזור לאשתו החיה בעוני ובדחקות. המיר את כספו הרב ליהלומים ואבנים טובות, צרר אותם בשקית וטמנם בחגורתו.

בדרכו לשוב לביתו נקלע לפונדק ושכב שם ללינת לילה. למחרת בבוקר התקשה לקום ממיטתו. הוא קדח מחום, ראשו היה כבד וכל אבריו דאבו. ראה בעל הפונדק כי אורחו חלה, והעמיד משרת שיטפל בו. אולם מצבו הוסיף להדרדר ורופא הוזעק אליו. לאחר שבדק אותו לא הצליח הרופא לאבחן את המחלה ולא ידע להתאים לה תרופה.

בהבינו את חומרת מצבו ביקש החולה מהמשרת כלי כתיבה ונייר. רשם את שמו שם אשתו וכתובתו והושיט ידו לחגורתו. הוציא את שקית היהלומים וטמן בה את הפתק. מטרתו הייתה שאם חלילה ימות, ידעו לפחות מי הוא ולמי לתת את הכסף וכן שאשתו לא תישאר עגונה וענייה כל ימיה. לאחר מכן השיב את הצרור לחגורתו. בשעות הבאות נחלש עוד יותר עד שאיבד את הכרתו. המשרת, שמוסריות לא הייתה הצד החזק ביותר, התקשה לעמוד בפיתוי. הוא פתח את חגורתו של החולה, נטל את שקית היהלומים ונמלט.

כשנוכח בעל הפונדק בהרעה שחלה במצב אורחו, הזעיק אלו רופא מומחה מהעיר הגדולה. לאחר שעות ארוכות של טיפול מסור וצמוד, ניכרו בחולה סימני הטבה. בתוך ימים אחדים שב להתהלך על רגליו. אולם כאשר הבחין כי צרור היהלומים שלו נעלם, החל לבכות ולזעוק. עמל של שנים ירד באחת לטמיון. לאחר שהתאושש מעט מהאסון שנחת עליו, החליט כי לא ישוב לביתו בידיים ריקות. הוא שב על עקבותיו ויצא לסיבוב נוסף- להתחיל הכל מהתחלה.

אולם לגנב העלוב גמל הקב"ה מידה כנגד מידה. כעבור זמן לא רב נפל למשכב ומת אי שם באכסניית דרכים נידחת. כשהגיעו אנשי החברה קדישא לטפל בנפטר האלמוני, מצאו ברשותו את שקית היהלומים והפתק שבתוכה. סבורים היו כי הנפטר הוא שכתב את הפתק. לאחר שקברו את המשרת, שלחו את השקית על פי הכתובת שהופיעה בפתק.

הצטערה האשה צער עמוק על מות בעלה והתאבלה עליו קשות. חלפו ימי האבל ואיתן תמו גם ימי העוני- בזכות הצרור יקר הערך שציווה בעלה להעביר אליה אם וכאשר ימות.

כל אותה עת עבד בעלה קשה כדי לצבור מחדש כסף שעמו יוכל לשוב לביתו. הפעם האירה לו ההצלחה פנים אף יותר מבפעם הקודמת, ובתוך פרק זמן לא גדול הצליח לצבור סכום גדול. הגיע הזמן שוב לחזור לביתו. הוא הצטרף לשיירה שיצאה לעבר עירו. בדרך אף עבר באותו פונדק שבו חלה, פרע לבעליו את חובו הישן, והמשיך בדרכו לעבר ביתו.

בינתיים שונו פני עירו. העיר הגדולה, רחובותיה התרחבו והבתים שופצו. לרגע איבד את דרכו. בלית ברירה עצר יהודי נשוא פנים וביקשו להדריכו ברחובות העיר. "איני יכול כעת", השיב לו הנשאל, "ממהר אני לסדר קידושין לפלוני עם אלמנה עשירה. בוא עמי ואחר כל אעזור לך". הלך עמו האיש והכיר את רובע מגוריו. והנה פונה הרב לרחוב מגוריו. הנה חצרו וביתו והם מלאים קהל רב! לפתע ניתקלו עיניו בעיניה של 'האלמנה העשירה' וזעקה מחרידה בקעה מפי שניהם.

מהומה קמה סביבם. לאחר שהתעשטו ניגשו שניהם אל הרב והודיעו לו כי מסיבת החתונה בטלה ומבוטלת. "ברוך מחיה המתים!" קראה האישה בשמחה אל בעלה. היא הסבירה לו כי אנשי החברה קדישא בעיר פלונית שיגרו אליה עדות כי הוא נפטר ואף שלחו לה את שקית היהלומים שהותיר לה. "והנה אתה חי לנגד עיני!" קראה בצהלה. הסעודה הגדולה שתוכננה להיות כסעודת חתונה הפכה מיידית למסיבת קבלת פנים ולסעודת הודיה על חזרת הבעל בשלום, ועל הצלת האישה מנשואים אסורים. בסעודה גולל הבעל את המאורעות שעברו עליו. הוא הביע חרטה על דרכו בעבר והכריז על פתיחת פרק חדש בחייו.

וכך אמר: "בצעירותי האמנתי כי העושר והנאות העולם הם העיקר בחיים, והנה איבדתי הכל- את כספי, את כבודי וכמעט איבדתי גם את חיי ואת רעייתי. עתה אני יודע כי הכסף אינו אלא אמצעי ולא מטרה. אמצעי לחיים על פי תורה ולנתינה ועזרה לזולת. אני את השיעור שלי- לא אשכח".

בגמרא (ברכות י"ג)נאמר על רבי יהודה הנשיא הוא 'רבינו הקדוש', שבשעה שהעביר ידיו על עיניו היה מקבל עליו עול מלכות שמים. דבר זה הוא יסוד להלכה המוזכרת ב'שולחן ערוך' (או"ח סי' ס"א ס"ה) ."נוהגין ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון, כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמנעו מלכווין". אולם קדושי עליון הוסיפו לבאר מאמר זה בהתייחסות מיוחדת לחיי רבינו הקדוש. הוא היה נשיא ישראל, בעל השפעה אדירה ועשיר גדול. קיסר רומי אנטונינוס הכניע עצמו בפניו... אולם במעשה זה של העברת היד על העיניים בשעת קריאת שמע, הראה רבינו הקדוש שהוא מעלים עין מכל הגדולה, ההשפעה ליכולת, ושום דבר אינו נחשב בעיניו כי אם עול מלכות שמים בלבד. הוא אינו רואה דבר מסביבו, וכל כולו בטל ומבוטל מול מציאותו יתברך ממש.

על האדם לדעת מה המטרה ומה האמצעי. לשם כך יש לשים יד על העיניים ולהתבונן היטב את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה.

חג שמח ומועדים לשמחה.