בחולו של מועד, בעיצומו של ה"ושמחת בחגך", כרעם ביום בהיר וכבכורה בטרם קיץ הגיעתנו בשורת האיוב. שני קדושים שבדור עם עשייה בלתי נלאית נקטפו באיבם בידי מרצחים.
הרב איתם והרבנית נעמה הנקין הי"ד. צבי התפארת, העוז וההדר, עצים בלבלובם, פרחים בפריחתם, ניצנים בהנצם. בן רגע, נגדע העץ, כמש הפרי ונבל הציץ. גדולים היו ולגדולות נועדו.
עולם העשיה שלהם חבק עולמות בני אדם בהוראה, בכתיבה, בהדרכה ובהשראה. רב המרצחים אשר לפתחו שחרו נבחרי עם, הצהיר קבל או"ם ועולם שאוסלו מת. זה זמן רב שנוכחנו והוכחנו שלא זו בלבד שהוא מת אלא גם רוצח!
החתימה המזוייפת מתוכה שוב השאירה חותם-קטל על שני בני אדם רמי מעלה מול עיניהם ההמומות של ילדים שטעם חטא לא טעמו. שמחת החג הועמה ובכל זאת הציווי בעינו. ימלאו ימי החג והעצרת ולא נעצור מדמוע על הנאהבים והנעימים שבחייהם ובמותם לא נפרדו. יתחילו ימי ב"שבעה" אחרי הרגלים ואז יבואו גלי גלים של מנחמים לנחם את אשר לא נתן לנחם.
ואקוה לנוד ואין ולמנחמים ולא מצאתי, אמר הקב"ה: אנכי אנכי הוא מנחמכם" אמר רבי שמואל בר נחמני: דרכו של אב לרחם, כרחם אב על בנים, ודרכה של אם לנחם: כאיש אשר אמו תנחמנו.
אמר הקב"ה: אנא עבדית דאבא ודאמא. – אני אעשה את של האבא ושל האמא. אין כאן אב שינחם ואין כאן אם שתנחם את יתומיה. ועל תלמיד חכם שנפטר ומקל וחומר שנרצח נאמר "קשה מיתתן של צדיקים כיום שנשברו בו הלוחות. השיר ששר אותו אמורא בעת שמחה "ווי לן דמיתנן, ווי לן דמיתנן". (אוי לנו שאנו הולכים למות, אוי לנו שאנו הולכים למות) מכל שכן שנרצחים מאתנו תקף אף היום בעת שמחת החג. כבתה שמשן בלא זמנה. לכן קראו למקוננות ושאו קינה על אילין שופרין דשופרין דבני נשא דאיתקטלו קא בכינא – על אלו הטובים שבטובים בבני אדם שנרצחו בוכה אני - ונשמותיהן תהיינה צרורות בצרור החיים תחת כנפי השכינה.
יִזְכְּרֵם אֱלהֵינוּ לְטובָה עִם שְׁאָר צַדִּיקֵי עולָם. וְיִנְקום לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדָיו הַשָּׁפוּךְ. כַּכָּתוּב בְּתורַת משֶׁה אִישׁ הָאֱלהִים. הַרְנִינוּ גויִם עַמּו כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּום וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתו עַמּו: הרב איתם והרבנית נעמה הנקין הי"ד.
ארץ אל תכסי דמם ואל יהי מקום לזעקתם.
