לרש"י הקדוש, מפרש התנ"ך והתלמוד, היו כידוע שלוש בנות. בנותיו של רש"י היו צדיקות, חריפות וגם 'חכמניות' גדולות.

מספרים, שרש"י התקשה למצוא שידוך לביתו יוכבד, מפני שהיא האפילה בחכמתה ובחריפותה גם על תלמידיו המובחרים והגדולים ביותר. יום אחד, לאחר שסירבה לכל הצעות השידוך, נדר רש"י שביתו תינשא לראשון שיכנס לביתו למחרת בבוקר. תלמידיו הגדולים נהגו להיכנס לביתו בבוקר לשאול אותו שאלות שהתקשו בהם, כך שרש"י היה בטוח שאחד מהם יכנס הראשון, ויזכה להיות חתנו.

באותו הלילה, המתינה כל המשפחה במתח לדעת – מיהו החתן המיועד. והנה, בהגיע הבוקר, נפתחה הדלת, ולבית נכנס... קבצן עלום שם. רש"י ניסה לתהות על קנקנו, ולמרבה אכזבתו התברר לו שהקבצן הוא עם הארץ גמור. אולם, נדר זה נדר, וההכנות לחתונה יצאו לדרך.

סמוך למועד החתונה, ריחם החתן על כלתו וגילה לה שהוא צדיק נסתר ותלמיד חכם גדול, הלא הוא – רבנו מאיר מרומרוג. לימים, זכו השניים, והעמידו לעם ישראל את שלושת בניהם הגדולים – רשב"ם, רבנו תם וריב"ם, ואת נכדם – ר"י הזקן, כולם גדולי בעלי התוספות.

סיפור יפה. אמיתי או לא? אינני יודע. וודאי רבים יפקפקו באמינותו, שהרי מצווים אנו על ההשתדלות ובחינת עתידנו במאזני השכל, וקשה להניח שרש"י יפקיד את עתיד ביתו בידי האיש הראשון שיזדמן לביתו.

ואף על פי כן, סיפורים דומים קרו בוודאות אצל גדולי עולם שקדמו לרש"י. וכך מפרט המדרש (בראשית רבה, חיי שרה) – ארבעה שאלו שלא כהוגן, מפני שיכול היה לצאת להם עבד או חיגרת. שלושה ענה להם הקב"ה כהוגן, ואחד ענה לו שלא כהוגן. ואלו נענו כהוגן – אליעזר עבד אברהם, שהפקיד את גורלו של יצחק בידי הנערה שתשקהו מכדה, וזכה ברבקה. כלב בן יפונה, שהבטיח את ביתו לאשר יכה את קריית ספר, וזכתה בעתניאל בן קנז. שאול המלך, שהבטיח את ביתו למי שיכה את גוליית, וזכה בדוד המלך. ואחד נענה שלא כהוגן – יפתח, שהבטיח להעלות עולה את אשר יצא מביתו לקראתו, ויצאה ביתו.

נשאלת השאלה – הרי כולם שאלו שלא כהוגן, אם כן - מדוע זכו שלושת הראשונים לתשובה כהוגן, ורק יפתח קיבל תשובה שלא כהוגן?

התשובה נעוצה בהמשך המדרש. חז"ל מבקרים בחריפות את יפתח על שלא הלך לחכם להתיר את הנדר. פנחס היה גדול הדור בימי יפתח, ויפתח היה צריך ללכת אליו ולבקש שיתיר את נדרו. אולם, יפתח טען שהוא שופט ונגיד, ולכן פנחס צריך לבוא אליו. גם פנחס היה יכול לבוא ליפתח, אך סירב לעשות זאת בטענה שהוא נביא, ויפתח צריך לבוא אליו. ובינתיים, כששניהם שיחקו במשחקי כבוד, נחתם גורלה של בת יפתח. זו הסיבה ששניהם נענשו – מפנחס הסתלקה רוח הקודש, ויפתח חלה במחלה קשה.

נמצאנו למדים, שיפתח היה חסר במידת הענווה, ולכן לא היה בביטול גמור לה'. אדם, 'ששואל שלא כהוגן', מפקיד את גורלו בידי שמיים. אדם כזה יקבל תשובה כהוגן רק אם הוא בביטול גמור לה'. לעומתו, אליעזר עבד אברהם היה איש של ענווה, איש של ביטול גמור לה'. עניין זה מובלט בכך, שבכל הפרשה – שמו של אליעזר כלל לא מוזכר, ובמקום זה הוא נקרא – העבד. וכך גם אליעזר מכנה את עצמו – "עבד אברהם אנוכי", הצהרה המעידה על ביטול וענווה. גם שאול וכלב מצטיינים במידת הענווה.

מכאן, יכולים אנו ללמוד יסוד חשוב בעניין התפילה. בתפילתנו, אנו וודאי שואלים כהוגן, ואיננו מחייבים את ה' לענות לנו באופן מסוים. ובכל זאת, אף אנו בתפילתנו נזכה להיענות כהוגן, בתנאי שנבוא מתוך תודעה עמוקה של ענווה וביטול לה'. ויהי רצון שיהיו אמרינו לרצון לפני אדון כל.