אשר ייאמר היום
אשר ייאמר היום

שני בניו של אברהם נאבקים על מקום העקדה. הֹר ההר הזה הוא פסגת ארץ ישראל, מי שיגבר בהר הוא שישלוט בארץ. שניים אוחזים בהר, כמו ששניים אוחזים בארץ, וכל דאלים גבר.

אלימות של מסירות נפש היא שתוכיח מי שייך אל ההר. גם בני ישראל וגם בני ישמעאל יודעים בוודאות, שהמאבק על הארץ מתחיל בהר. המבדיל בין אלה לאלה הוא, שבני ישמעאל לא מאמינים שמקום העקדה הייתה בראש ההרים הירושלמי, כי אם בהר ערפאת שבמכה.

הפרשנות המוסלמית לקוראן, יודעת לאבחן את מעשה העקדה באברהם וישמעאל. אך כל עוד לא נאחזו ישראל באדמת הארץ, לא ראו הישמעאלים את הר הבית כי אם את הר ערפאת. אך משנאחזו ישראל בארץ, והכריזו הר הבית בידינו, הפך להיות ההר מוקד של שניים אוחזים. ההשגחה העליונה שמה למטרה לבחון ולהבחין, מי ימסור את נפשו על המקום. מי שיגבר יוכיח שהמקום שלו. מי שיוותר יוכיח שאין זה מקומו.

על היסודות הנפשיים של האומה שנדפסו במעלה ההר עם אברהם ויצחק, ונדפסו בגֵנים של האומה, אין וויתור ואין השלמה. יהיה זה ויכוח עם ישמעאל או עשיו, עם מוסלמים או נוצרים, עם נשיא ירדני או אמריקאני, היסוד הזה הוא רוח אפנו. אין וויכוח לא בתוכנו ולא עם אחרים, ההר הזה הוא חיינו ולא נוותר עליו, ולא נוותר על חלק ממנו. לא נסתפק בכותלו ולא בבית כנסת שייבנה בו.

ההשגחה גלגלה לידינו את שינוי ההיסטוריה, שלא השכלנו להכיל. אין לשאול מה קרה לשר זה או אחר אחרי כיבוש ירושלים. אין לתהות מה אירע לממשלה זו או אחרת בהחלטותיה. יש להבין שהעם לא הגיע למדרגה הכרתית ותודעתית, מהי ירושלים, מהו ההר ומהו הבית. להבין מהי ארץ ישראל, הבינו גם אלה שלמדו בחידר בצעירותם ופרקו עול, וגם ציונים מתבוללים שלא היה להם כל קשר ליהדות. אך לעליה אל ההר והתעלות במדרגותיו, יש צורך בחינוך.

את החינוך הזה אנו שומעים בכל שנה בפרשת וירא. אברהם אבינו קובע את המעשה שהוא עשה שם לדורות עולם. אין זה מעשה אישי, פרטי, מקומי וזמני, להבנתו. הוא הבין בעוז רוחו שאת היסוד הזה יש להחדיר לנשמת אפה של האומה שתצא ממנו, ולהפוך את האירוע לאבן השתיה שממנה הושתת העם. כל אשר בשם ישראל יכונה, מכונן את חייו מאבן השתיה הזאת, ויודע שכל אירועי חייו תלויים ומכוונים על פיה.

מהו שמו של מקום העקדה שקרא אברהם? הכתוב מאריך בדיבורו: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה". האומנם שמו של המקום הוא 'ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה'? לא מסתבר שאברהם נתן למקום שם באורך של משפט. סביר יותר לראות בשתי המילים הראשונות את שם המקום, ובשאר המילים פרשנות. לפיכך יהיה שמו של המקום 'ה' יראה', ושאר המילים מפרשות את המעמד שאירע באותו יום ובאותו מקום.

אברהם מבין שמעשה העקדה על ההר, אינו מעשה מקומי וזמני בלבד, הוא נותן לו מימד של נצח. גם השם וגם הפרשנות באים בלשון עתיד. אך בעוד השם מורה על העתיד, מלמדת הפרשנות את הקשר בין מה שנאמר היום למה שייראה בעתיד. מבאר רש"י ששם המקום שנקבע על ידי אברהם, עניינו 'ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קורבנות'.

לפירושו 'ה' יראה' הוא 'ה' יבחר'. בזה קושר רש"י את שם המקום, לשם הבא בספר דברים לרוב (בעיקר בפרשיות ראה שופטים) - 'המקום אשר יבחר ה' '. שמו של המקום בפי אברהם הוא משאלה של תפילה, שהקב"ה יבחר את המקום הזה למקום השראת השכינה. כך מפרשות המילים בהמשך: 'אשר ייאמר היום בהר ה' ייראה'. מה שנאמר כאן, יהיה היסוד והבסיס להמשך הדורות.

ארבעה דברים נאמרים באותו מקום לאברהם: ברכה עצמית וברכה לאומות, ריבוי ככוכבים וכחול הים, ו'יירש זרעך את שער שונאיו'. היסודות האלה נחקקו 'כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה'. יראת אלוקים היא המנחילה את ההר ואת הארץ. 'רק אין יראת אלוקים' היא נחלת האומות, כפי שנאמר בגרר. שפיכות דמים מרחיקה מהארץ. מי שתופס מאכלת ומכוון אותה כלפי הזולת, לא יכול לטעון שההר שלו. רק מי שיודע שמאכלת שכּוונה אל הבן, שוללת כל כיוון של מאכלת אל בני אדם, יכול לשלוט בהר.

מסירות נפש היא השתדלות והתאמצות בדבר, ועבודה בכל לב ונפש. כדי לחיות חיים של תורה יש להשקיע מאמצים הכרוכים בכוחות נפש מיוחדים. אך מסירות נפש היא גם למסור את הנפש בפועל על האידיאל הרוחני של החיים. אברהם ייצג את מסירות הנפש של התאמצות והשתדלות בדבר ה', אך יצחק מייצג את מסירות הנפש בפשיטת הצוואר למאכלת.

כשבני ישמעאל נוטלים מאכלת מטרתם היא להכחיד חיים של אחרים, אך המאכלת של אברהם הורמה על בנו יחידו. מאכלת בני ישמעאל היא אידיאל עשווי של 'על חרבך תחיה', אך מאכלת בני ישראל היא הקרבת קורבנות בבית הקדוש. המאכלת הישראלית עניינה להתפלל על האומות לשלום בבית הגדול, אך המאכלת הישמעאלית היא הכחדה של חיים עצמיים ואחרים, המביאים לחורבן ושממה של הארץ.

מה שייאמר היום על ידינו בהר ה', הוא שייראה לדורות. רק שליטה ישראלית בהר תביא ברכה לאומות, ואין הדבר תלוי בהבנתן. הֹר ההר מיועד לא רק לבני ישראל כי אם לכל אומות העולם. מה שהיה במעמד הר סיני, היה יהיה במעמד הר המוריה לעיני כל העמים. "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלוקי יעקב". ההכרה בצורך של ישראל לשלוט בהר ולבנות בו את היכל הצדק העולמי, הולך ומתקדם. הוא מתחדד בין בניו של אברהם, ויגיע להכרעה כשנבין שהר הבית בידינו.