אחת הנקודות העמוקות ביותר בחיים היא סוד המוות. תפיסת המוות היא זו שבונה בנו את תודעת החיים.
מצוות האבלות אוצרות בתוכן את הסוד הזה ומאפשרות לנו להתבונן בחיים דרך הפרספקטיבה של החיים מֵעֵבֶר לחיים, לטעום את העולם הזה דרך טעם העולם הבא, ללמוד משהו אחר על זיכרון ושכחה.
האיסור להתגודד והאיסור לשרוט שריטה ולהתקעקע מחדדים ומדייקים לנו את תודעת המוות האמיתית. הגוף שלנו, שהוא מקום משכנן של הנשמה והרוח, מכיל בתוכו חיבורים של שמים - עולם הזה ועולם הבא. בשבילנו זהו מקום המפגש בין שני ההפכים - גוף ונשמה, רוח וחומר - ובו אנחנו ממשים את הכוח והזכות להטביע את חותם הנשמה בתוך המציאות.
החיים פועלים בשתי תנועות הפוכות: האחת היא משיכת היסודות העליונים שבנו אל גופינו, דרכה אנחנו מזכירים מי אנחנו ולמה באנו. השנייה היא צורת החיים הפשוטה שיש בה צד של שכחה והיא מנכיחה היסודות הטבעיים שבנו.
לשכוח את העולם הזה
רבי נחמן אומר שעיקר עבודת האדם היא להיזכר בעלמא דאתי (היסוד האלוקי), ובשביל זה צריך לפעמים להשקיט את רעשי ההווה או כדבריו – לשכוח. "עיקר שלמות הזיכרון הוא על ידי השכחה. היינו לשכוח מהלב כל עסקי העולם הזה".
כשאדם הולך לעולמו נפרדים בכאב הגוף והרוח ומתעורר בנו דחף עצום להשאיר את אותו אדם כאן, למשוך אותו אלינו בחזרה.
השריטה, כתובת הקעקע וההתגודדות מבטאים רצון זה, הרצון למשוך את הגוף המת, היסוד הממית, ולהמית כך גם את החי.
ר' נתן (בליקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות קרחה וכתובות קעקע, הלכה א) מחדד ואומר שעיקר עבודת האדם בעולם היא לקשר את עצמו ליסוד האלוקי שבתוכו ולחבר בין שני היסודות ההפוכים.
כשאדם נפטר בוכים ומתאבלים עליו ובאמצעות ההספד מושכים את נשמתו אל המציאות שלנו. אם הוא צדיק גדול ונשמתו קשורה בנשמתנו, דווקא ההיפרדות מן הגוף והחיבור אל נשמתו הגבוהה יוצרים חיבור חדש ועוצמתי במיוחד.
לכן גדולים צדיקים במיתתם יותר מאשר בחייהם, ובהמשכה זו של נשמת הצדיק אל המציאות שלנו אנו יוצרים את החיבור של רוח וחומר, שמים וארץ, ומנכיחים את מציאותו של הקב"ה בעולם.
מכאן יוצא שיש אבלות שמושכת את המוות אל החיים, משכיחה ומכבה אותם, ויש אבלות שמושכת חיות אלוקית, מזכירה ומעוררת את היסודות האלוקיים שבנו ובאופן פרדוקסלי מביאה איתה חיים, נחמה ושמחה.
בכי של געגוע
מי שחווה כאב גדול של אובדן יודע בתוכו להבחין היטב בין בכי שיש בו געגוע גדול והוא שואף להתעלות מעבר למציאות ולהיפתח למחוזות חדשים של חיבור רוח ברוח, ולעומתו יש בכי של שקיעה וכאב הזיכרונות, ובו אנחנו שוקעים אל תוך החלל האיום שנפער בתוכנו.
ישנה דרך אחרת של אבלות, דרך שמציעה להתגבר ולהמשיך הלאה, להתעלם מהכאב ולהתחבר אל העשייה. דרך זו יש בה אולי תועלת, אבל בעיניי גם החמצה של אפשרות להתחבר אל עלמא דאתי שבתוכנו.
הבחירה בין שלוש הדרכים היא קשה, אבל היא בידינו. ובחרת בחיים.
פורסם לראשונה בחוברת "לנשמה" – לימוד יומי לנשים מבית הרמב"ם היומי
