1.
בדקתי שוב ושוב. הוא באמת אמר את זה. ג'ון קרי, מזכיר המדינה האמריקאי, הגיע השבוע לשגרירות ארצות הברית בפריז, ובנאומו במהלך הביקור אמר שמאחורי הפיגוע הקודם, בעיתון "שארלי האבדו", היה רציונל: "היה סוג של מיקוד מדויק ואולי אפילו לגיטימציה. רציונל שיכול היה לגרום לך לומר: 'בסדר, הם באמת כועסים בגלל דבר כזה או אחר'," הסביר את פעולת הטרור על העיתון הסאטירי, "והפעם – המתקפה הייתה חסרת אבחנה לחלוטין". הוא כמובן המשיך בעוד משפט של הסתייגות: "ואין לזה שום קשר לאיסלאם, אלא לפשיעה, לפסיכופתיות".
הדברים עוררו זעם, כצפוי, אבל יש פה יותר מפליטת פה. זוהי הצצה להשקפת העולם האמריקאית במלחמת התרבויות שאנחנו נמצאים בה: האם לדעתו של מזכיר המדינה עורכי "שארלי הבאדו" פחות חפים מפשע מהקורבנות של גל הטרור האחרון? כלומר, יש יותר הצדקה להרג שלהם? ומה עם הפיגוע ב"היפר כשר" שהתרחש אחר כך, האם גם בו היה רציונל? ולמה בעצם להתאמץ כל כך להבין את המחבלים? והאם באמת כל מה שמתחולל כאן לא קשור כלל לאיסלאם?
גם אובמה, כידוע, מקפיד לא לדבר על "טרור איסלאמי" אלא על "טרור קיצוני ואלים". אבל כל הקורבנות בכל "גלי הטרור הקיצוני" ובכל ה"מתקפות נגד האנושות" נרצחו מסיבה אחת: הם לא היו מוסלמים פנאטים. את כל השאר המחבלים המוסלמים האלה הורגים ללא רחם: יהודים, נוצרים וגם מוסלמים שלא נראים להם.
משפט מפורסם קובע כי "לא ניתן להביס אויב שאינך מודה בקיומו". בעוד המערב, מורעל מפוליטיקלי קורקט, לא מעז לומר שום דבר מפורש ומתעקש להישאר מנומס, בדאע"ש לא מהססים: "הם העליבו את הנביא שלנו", הם מסבירים בסרטונים שלהם, "אנחנו נלחמים כאן בצלבנים". איזו מילה עתיקה, צלבנים. חשבתי שרק בספרי ההיסטוריה על מסעי הצלב מישהו עוד משתמש בה, והנה – היא זו שמניעה את הטרור לפעולה עכשיו.
מה יש לישראל לומר בתקופה כזו? האם יש לנו תפיסת עולם משלנו, יהודית-דמוקרטית, להציע לעולם? האיסלאם שם במרכז את האל, ואירופה – את האדם. הם לא מדברים באותה שפה. המהגרים לא באו להשתלב ברוח האירופית הסבלנית והשבעה אלא לשנות אותה מבפנים, והאירופים מנסים להדחיק ולטאטא זאת הצידה. ואיפה אנחנו? האם יכולה להיות אופציה שלישית, שהיא לא טהרן ולא פריז, אלא ירושלים? שהיא לא פנאטית-קיצונית ולא ליברלית-קיצונית? האם אפשר לראות את היהדות כתפיסה שבה האדם במרכז, ובמרכזו – האל? היהדות נותנת לאדם בחירה חופשית, מנסה לחבר בין קודש לחול, ומציעה כבר אלפי שנים אופציה אחרת, שהיא לא מוסלמית ולא צלבנית ולא חילונית.
בשבוע האחרון התרכזנו כאן בעיקר באמירה סרת הטעם "מגיע להם" (או בגינוי נחרץ שלה!) וגם בשינוי טרנדי של התמונה שלנו לשלושת צבעי הדגל הצרפתי, כהזדהות. האם זה מספיק, או שמא שכחנו שיש לנו מה לומר?
2.
יום ראשון, תשע בערב, מרכז בגין. הצגת הבכורה, לנשים בלבד, עומדת להתחיל. מיכל פרץ, אימא לשישה, עולה לבמה ושואלת דוגרי: "למי כאן אין אימא? מי באה לכאן עם אימא שלה? ומי נמצאת כאן עכשיו, ואימא שלה שומרת לה על הילדים?". הישירות תאפיין את כל הערב. זו לא ממש הצגה, יותר טיפול פסיכולוגי שהיא עושה לעצמה על הבמה, כיתומה טרייה יחסית. הכול בחוץ, הכול חשוף, ומיכל מתמודדת באומץ לפני כולם עם פטירתה של אימה. טניה הדר ז"ל, שהייתה משוררת, נפטרה לפני שנה וחצי. כבר בימי מחלתה של האם, מיכל כתבה לעצמה בצד במחברת חומרים שנראו לה תיאטרליים: התורנויות בין האחים, הכנת התיק ל"שבעה" (שדומה מאוד להכנת תיק ללידה), וגם הפעם האחרונה שבה קראה לה "אימא" או אמרה לה "שבת שלום".
אחר כך הגיע השכול: הסלולרי של מיכל צלצל בזמן ההלוויה, בשבעה היא מצאה את עצמה מארחת במבוכה משוררים מפורסמים, ובעיקר, באינספור רגעים במהלך החיים – אימא שלה חסרה לה. אז היא החלה להכין מכל זה הצגה. "קערות של אהבה", שמה, ביטוי מתוך שיר של טניה הדר. לאורך הערב הקהל נחשף לשירים רבים שלה, שהלחינה הזמרת והיוצרת ליאת יצחקי, שגם מבצעת אותם על הבמה.
הקהל בוכה יחד עם מיכל, וגם צוחק איתה, ואז שוב בוכה, וחוזר לצחוק. זה קורה כשהיא מתארת את קבלת הפנים שעשו לאימה בגן עדן, או את הקושי להיות ילדה למשוררת שכותבת שירי שואה. רוב הזמן אתה לא חושב עליה, אלא על עצמך. החומרים רלבנטיים לכל מי שהוא הורה למישהו או ילד למישהו, כלומר לכולנו. מה שהכי חסר לה, כך נראה, הוא הפרגון של אימה, שנטעה בה המון ביטחון עצמי, הכלה ודחיפה קדימה לאורך החיים. ההצגה מסתיימת בכך שבסופו של ערב כזה, היא הייתה רוצה שאימא שלה תגיד לה, כמו שאמרה לה אלפי פעמים בחייה: "כל הכבוד לך!".
3.
ראיתם את הפתק של האבא שמתנצל על האיחור של בתו, ומסביר שהוא אינו מוכשר כמו אימא? הפתק ההומוריסטי הצית דיון שלם על גברים, נשים, כישרונותיהם ותפקידיהם. אבל הדיון הזה על חלוקת התפקידים בין בני הזוג לא החל היום. הוא מופיע כבר בפרשת השבוע, פרשת "ויצא", בדיון בין שניים שאהבתם נחשבת למופת – יעקב ורחל. רחל אימנו, בשנות עקרותה, אומרת שם ליעקב אבינו משפט חריף: "הבה לי בנים – ואם אין, מתה אנוכי".
פרשנים רבים, גם לפני אלפי שנים, מסתייגים מהאמירה הזו: ודאי שצריך להביא לעולם ילדים, אבל אי אפשר לומר שזו התכלית היחידה של האישה, ובלעדיה צריך למות. לאישה יש עוד תפקידים. רחל מחכה ומתפללת לזכות כבר לפרי בטן, כותבים פרשני הפרשה, אבל במקביל יש לזכור כי לאישה, כמו לגבר, משימות נוספות: גם לימוד ועשייה ומעשים טובים הם בעלי משמעות.
בסופו של דבר, רחל מילאה את שני התפקידים. היא זכתה לשני בנים, יוסף ובנימין, וגם הותירה מורשת רבה והפכה לסמל, כאחת מאימהות האומה.