פרשת פלג והראש הקטן
פרשת פלג והראש הקטן

ביום הראשון שלי בטירונות, אי אז באמצע שנות השבעים, אי שם במחנה שמונים, למדתי את הכלל הראשון של מסלול ההישרדות.

מסלול המתחיל בבקו"ם בתל השומר ומסתיים אחרי כמה עשרות שנות שירות מילואים במכתב מנומס מקצינת הקישור בו מודים לך על תרומתך לביטחון מדינת ישראל ומשלחים אותך אל שנות זקנתך הבוגרת, כאשר אחרים יתרוצצו עבורך על הג'בלאות, יקפאו בלילות בעמדות שמירה זנוחות, ויתפסו נמנום על צריח בין ירי למשנהו. הכלל הראשון: שמור על ראש קטן, אל תתבלט, תתערבב בתוך הקהל, ותיטמע בין החברים. בריצות תהיה באמצע, לא בחוד ולא במאסף, אל תנצנץ, את ההברקות שמור לעצמך- ראש קטן.

מסתבר ש"ראש קטן" יכולה להיות פילוסופיה שימושית גם לחיי האזרחות. כך חשתי למקרא פסקי הדין של השופט דראל מבית המשפט המחוזי בירושלים ושל השופט הנדל מבית המשפט העליון, שדחו את ערעור משפחתה החרדית של מאי פלג על צוואתה של זו האחרונה, לשרוף את גופתה ולפזר את אפרה בים התיכון.

מאי פלג, שנולדה כילד חרדי, עברה חיים קצרים, מיוסרים ומפותלים כשבשלב מוקדם מאוד של החיים עזב את משפחתו וחי ברחוב. בהמשך ולאחר שנולדו לו שני ילדים שינה את מינו בניתוח והפך לאישה שהובילה את הבית הפתוח של קהילת הלהט"ב בירושלים. בין לבין חוותה מאי פלג אשפוזים פסיכיאטרים וסכסוכים משפחתיים חריפים שכולם יחד הביאו להחלטה כי תשלח יד בנפשה, לא לפני שערכה את צוואתה המתריסה, בידיעה כי במותה תזעזע ותקומם את משפחתה ורגשותיה ואולי אף חלקים אחרים בציבור היהודי בישראל שלא דרך חייה ולא דרך מותה נראים להם.

העיתונות ודעת הקהל נקטו בעמדה חד משמעית נגד המשפחה החרדית שאינה משלימה עם הבחירה שעשתה בתם באורחות חייה, בשינוי מינה, בהחלטה לשלח יד בנפשה, ובצוואתה לשרפת אפרה ופיזורו.

במחלוקת הזו בין המנוחה למשפחה החליטו בתי המשפט לא להתערב, לא להכריע, להתחמק לפרוצדורה, לכבד את רצון הנפטר יהא אשר יהא, תוך ניצול העובדה כי המחוקק בעניין זה שותק ולא קבע חובת קבורה למת.

לפני שנים ביקש אדם נכבד להיקבר בגינת ביתו ברחביה הירושלמית, ולא לאפשר לגופתו לעשות את דרכה האחרונה להר המנוחות בין המוני בית ישראל. כך בעודו בחייו עתר לחייב את משרד הבריאות ליתן לו רישיון קבורה בגינתו הפורחת עפ"י פקודת בריאות העם. בית המשפט שילח אותו לדרכו כאשר הוא מעיר כי לא כל גחמה ראויה להתייחסות ולהרכנת ראש מצד הציבור.

צעד אחד קדימה הלך אחר, שלמה אבני שמו, שמקדיש את חייו למאבק משפטי מה יעשה בגופתו לאחר מותו. תחילה ביקש מבג"ץ לחייב את הרשויות להשליך את גופתו באזור בו מצויות חיות טרף כדי להגשים את ייעודו להיות מאכל ולהזין את חיות היער, וביהמ"ש העליון שילח אותו ואת בקשתו לכל הרוחות בהיותה פוגעת בתקנת הציבור. חזר אבני ופנה לבג"ץ והפעם ביקש כי גופתו תושלך לים ע"י בנו, הפעם הורה בג"ץ כי ביהמ"ש המחוזי ידון וישקול בדבר. בינתיים קבע המחוזי בתל אביב כי עקרונית יינתן תוקף לרצונו של המנוח בכפוף לכך כי ההשלכה לים לא תפגע בכל דין, וכל עוד אדון אבני מצוי בין החיים לא נדע אל נכון אם ההשלכה לים של גופה עומדת במבחן הדין ותקנת הציבור.

עניינה של מאי פלג מפגיש בכמה צמתים את ההתנגשות בין היחיד ורצונו לתקנתו של הציבור. הטרנסג'נדריות, שינוי המין, שהופך להיות עניין שתופס מקום בין זכותו של אדם שלא מרגיש בנוח בגוף בו נולד, כי בני האדם יקבלו את החלטתו לקבלו מחדש באריזה שונה פרי עיצוב של אזמל המנתח. מנגד, זכותו של הציבור והמשפחה לא להכיר בשינוי הקוסמטי עטור המייק אפ ולהמשיך לראות בו או בה את הזהות הגנטית המקורית.

אישה בת שבעים החשה צעירה חסרת מנוח לא תוכל לכפות את המדינה לשנות את גילה הרשום, גם אם היא נראית ומרגישה צעירה מגילה הביולוגי בשני עשורים. כך גם מינו של אדם נותר כזה ברישום הרשויות כך אף בגיל, במגדר, וכך בפריטי הדת או הלאום.

דניאל רופאייזן, יהודי מומר, שעבר את מלחמת העולם השנייה במחבוא במנזר והפך לאח כרמליטי ביקש לעלות ארצה מכוח חוק השבות ולרשום את מרשמו כיהודי- ובית המשפט אז אמר שתהא תחושתו של רופאייזן אשר תהא אבל הציבור בישראל אינו יכול לקבל כומר נוצרי כיהודי גם אם מבחינת ההלכה היהודית רופאייזן היה ונשאר יהודי.

גם מנהגי הקבורה עמדו לדיון לא פעם, אם במציאת פתרונות קבורה אזרחיים למי שחפץ בכך ולבני דת אחרת, אם בעיצוב המצבות והכיתוב עליהן בבתי הקברות הצבאיים, לצד קבורת נכרים בבתי קברות יהודים ורישומי תאריכים לועזיים על המצבות ההן. בכולם עמד סכסוך בין בני המשפחה, בינם לבין עצמם או בינם לבין הרשויות. עניינה של מאי פלג מתייחד בכך שרצון הנפטר בחייו, וניסיונו לחסל חשבונות עם שארי בשרו עמד לדיון, ואכן שריפת גופה קיבלה רישיון עסק בחברת "עלי שלכת" שם פסטורלי לחברת עסקית המספקת שירותי כבשן. אולם פיזורו של האפר כבקשת המנוח יש לו השלכות סביבתיות ובריאותיות שכלל לא נדונו והוכרעו.

המשנה במסכת פסחים מספרת על שישה דברים שעשה המלך חזקיהו. על שלושה הודו לו חכמים ושלושה לא קבלו, בין העניינים שהודו לו הוא גרור עצמות אביו המלך אחז על מיטת חבלים. במקום קבורה מלכותית ערך חזקיהו קבורה מבזה לאביו המלך, והודו לו חכמים כי נהג כשורה.

למשפחתו של נפטר, להוריו, לילדיו יש זכות עמידה, יש להם מילה בדרך בה יקבר קרובם. כבוד האדם וחירותו, עליהם הסתמכו בתי המשפט בכיבוד זכות מאי פלג לקבוע מה יעלה בגורל גופתה מתעלם מכבודם של בני המשפחה והציבור.

העמדת האינדיבידואל ורצונו מעל הציבור ותקנתו מעל למשפחה ולערכיה באופן גורף הייתה חפוזה משהו, ויותר מהכרעה ערכית מעמיקה היה בה לגרש את הסוגיה המטרידה ולהורידה מסדר היום הציבורי.

מאי פלג, גופך ישרף ואפרך יפוזר כרצונך, אולם כשתעלה נשמתך מעלה נתפלל כי תזכה נשמתך למנוחה מחייך וממותך המיוסרים.