איסור פרסום ואסירי האיקס
איסור פרסום ואסירי האיקס

במרתפי השב"כ, דולקים אורות מסנוורים עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע. ניחוח ליזול והד עמום של בריחי פלדה הננעלים ונפתחים חליפות, לצד חוקרים חסרי מבע החולפים במסדרונות הארוכים הלבנים, לעיתים מציעים קפה חם לנחקר המותש בטון משדל ואמפטי ולעיתים, לפי צרכי החקירה כועסים, צורחים במלוא גרון לאוזנו של הנחקר המותש היושב על הכיסא, כבול או לא, אמרנו, הכל לפי צרכי החקירה.

בחורף קר וקפוא ובקיץ לוהט. הזמן עומד, העצבים רופפים, לפי צרכי החקירה.

במשחק המוחות שבין החוקר לנחקרו קיימים כללי משחק. כללים שהחברה האנושית קיבלה על עצמה מאז שאחרון האינקוויזיטורים בשליחות טורקמדה השיב את נשמתו השחורה לבורא.

מול צוות החוקרים המיומן והמנוסה, עומד הנחקר לבדו, כאשר הנשק היחידי לגונן על עצמו הינו זכות השתיקה וזכותו של אדם שלא להפליל את עצמו, והחוקרים בתרגילי חקירה בפיתוי ואיומים בלחץ פסיכולוגי וגם לחץ פיזי מתון יותר או פחות, מנסים, לרוב בהצלחה, לכרסם בזכות השתיקה ולחלץ מפי הנחקר הודאה בפשע.

על מנת שהודאת חשוד תהא קבילה במשפט נגדו צריכה היא להיות "חופשית ומרצון", ולפיכך חובת החוקר היא להזהיר את החשוד כי כל שיאמר עשוי לשמש נגדו במשפט, ואף שתיקתו מול החשדות המוטחים בו עשויה לחזק את הראיות נגדו. המוח השנון של חוקרנו מצא זה מכבר את השיטה לחלץ הודאה מנחקר ולשמור על מראית העין של היות ההודאה חופשית ומרצון בחינת "לעשות חביתה בלא לשבור את הביצה".

בתי המשפט שבידם הכוח לפסול הודאות שהוצאו בלחץ ובמרמה מנאשמים, העדיפו להכשיר הודאות כאלה ביצירת דוקטרינה הקובעת כי אמנם שרשי העץ מורעלים עד היסוד אולם פירותיו של העץ המורעל טעימים וטובים לחיך וגם הודאות שנגבו בפסול כשרות למהדרין.    

עמוס ברנס, שנאשם והורשע ברצח החיילת רחל הלר ז"ל לאחר שמסר הודאה, ניהל מאבק ממושך לאחר הרשעתו פעם אחר פעם בכל ערכאה אפשרית זכה לבסוף למשפט חוזר שהעלה את אפשרות האימים כי אדם יודה בדברים שלא ביצע רק נוכח הלחץ המופעל עליו.

בשעתו הוקמה ועדה בראשות נשיא ביהמ"ש העליון השופט לנדוי, כדי לבדוק את שיטות החקירה בשב"כ ובמשטרה ביחס למחבלים, וזו התירה שימוש בלחץ פיזי מתון במקרים יוצאי דופן של פצצה מתקתקת.

קיתונות של ביקורת ספגה ועדת לנדוי על מה שנתפרש כהכשר לעינויים בחקירה, הגם שאלה נועדו למקרים בהם המידע המתבקש נדרש למנוע פיגוע שיצא לדרך להבדיל מהודאה לצרכי העמדה למשפט וענישה.

בעקבות ממצאי והמלצות ועדת לנדוי, גובשו נהלים ושיטות שיהוו לחץ מתון כמו ארונות כליאה, מניעת שינה, קשירה בתנוחות שונות ומשונות לאורך שעות, רעש לאורך שעות לצד איומים ומעשי סחיטה.

כל עוד הופעלו האמצעים האמורים כלפי מחבלים ואנשי חיזבאללה ניחא, קיבלנו את השימוש באמצעים כהכרח לא יגונה של מניעת פגיעה בחיי אדם. אלא שנראה שבעידוד אולי לא מפורש של בתי המשפט, גולשים אנשי השב"כ והפרקליטות המלווים אותם גם לצרכי הרתעה והענשה.

וכך, הפרשה של הטרור היהודי האפופה צווי איסור פרסום גורפים מחד תוך הפרחת כותרות ע"י ממלא מקום המפכ"ל בנצי סאו והשר לביטחון פנים גלעד ארדן כי הפרשה המזעזעת של ההצתה בכפר דומא ורצח הפלסטינאים בו עומדת בפני פיענוח מאידך, לצד צווי מניעת מפגש עם עו"ד, נותנת בידי החוקרים את היכולת לבצע דרך התקשורת מניפולציות חקירתיות.

השופט ברנדייס ידוע באמרתו כי אור השמש הוא הכוח המטהר בעולמינו, בוודאי היה מתהפך בקברו נוכח השימוש בחושך ובאיפול הביטחוני שמערכת השב"כ בפיקוחו של היוהמ"ש עושה כדי ליצר הודאות של החשודים.

גם אם לעיתים יש הצדקה לאיסורי פרסום ומניעת מפגש עם עו"ד כדי לכפות בידוד על הנחקר ולפגוע בו וברצונו וזכויותיו. השב"כ עושה בהם שימוש מופרז כדי להסתיר את הפשלות שלו דוגמת מוטק'ה קידר, האסיר x שהואשם נשפט וריצה מאסר ממושך בזהות בדויה למען לא ייוודעו פרטי "הפרשה", כמו גם מאסרו של המרגל מנס ציונה מרקס קליינברג שנחשף רק לקראת שחרורו או מאסרו של בן גזייר שנחשף רק לאחר שהלה התאבד.

אין חולק כי מי שתכנן וביצע את הרצח של משפחת דוואבשה צריך לעמוד לדין ולרצות עונש, כשם שאין ספק כי בפני השב"כ והמשטרה ניצב אתגר לא פשוט של פענוח. בביצוע עינויים, לחצים מתונים או לא מתונים, הזיהום הערכי-מוסרי של מערכות החקירה אינו מצדיק גם את התוצאה המבורכת לכשעצמה של הבאת החשודים ברצח לדין.

לעיתים, קבע הנשיא מאיר שמגר בהתבסס על פסק דין אנגלי נושן, ערכיה של חברה נאורה באים למבחן דווקא כשמדובר בזכויות אדם של פושעים נקלים ובזויים – האם אנו עומדים במבחן? אולי לכשתתפרסם הפרשה נדע.