קראתי ב"הארץ" את מאמרו של גדעון לוי, המנסה להבין את המניעים של המחבלת אשרקת שניסתה לרצוח שתי נערות בשומרון והופך את חיית האדם המחבלת הרוצחת כקורבן לכיבוש, וכאילו נסיבות חייה האומללים הובילו אותה למעשה של ניסיון הדקירה.
חושבני שהכתבה מבטאת מחלת נפש לאומית חריפה במיוחד.
אם גדעון לוי מוצא הצדקה לתופעה, בה נערה קמה בבוקר לוקחת שני סכינים, יורדת בצומת מרכב ורצה ריצת אמוק על מנת ליטול חיים של שתי סטודנטיות שכל חטאם היה שהם נולדו כיהודיות, הן ודאי לא שותפות לכיבוש הן לא פגעו בזבוב ובוודאי לא בערבים.
אני, ולא גדעון לוי, ראיתי את מבט הרצח בעיניים שהיה בעיני המחבלת בעת המרוץ, עם סכין שלופה במרחק של שני מטרים ממימוש זממה לרצוח יהודים ולהפוך לשהידית. ריבונו של עולם, עד כמה יכולים אנשי השמאל לרדת בשנאה העצמית ובהבנת האויב? איך אפשר להצדיק סיטואציה כזאת?
איך אפשר להצדיק ריצת אמוק על מנת לרצוח? ריצה של חיית אדם שהרצח היה לה בעיניים, ושלא הבחינה בין גבר לאשה, ובין ילד לילדה.
ראינו את תגובת השמאל לרצח הנתעב של משפחת דוואבשה מהכפר דומא, שם דברו על הילדים שנרצחו בשנתם ללא עוול בכפם, לפחות היה ניתן לצפות שהשמאל יגלה את אותה סימפטיות לאותן נערות שקמו בבוקר על מנת לנסוע ללמוד ומצאו את עצמן בסכנת מוות מיידית.
אני ראיתי את הפחד שנשקף מעיני הנערות, אני ראיתי את צבע הסיד של פניה של הנערה שהייתה כפסע בינה לבין המוות, היה לי פעם רב שאמר איך מבחינים בין אדם רגיש או פציפיסט או סתם יפה נפש לסתם ערב רב עוכר ישראל יהודי הלוקה במחלה של הלקאה עצמית, ההבדל הוא שאם אדם נרתע מכל אלימות, מכל שפיכת דם, ומכל עוול שנעשה לכל אדם, הוא אדם מיוחד ורגיש, אך אם אותו אחד רגיש רק כשמדובר בערבים וישר מחפש איך להצדיקם, אך קהה חושים שמדובר ביהודים, הוא סתם אדם רע לב, אטום, וערב רב, ואלו הם המסוכנים באויבי ישראל.
"וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה"