על הקיר בפינת הספרים בגן אילנה הייתה תלויה תמונתה של ילדה מחייכת. היא נתלתה ליד התמונה ההיא של הצנחנים בכותל. הייתה זו תמונתה של עינת הרן.
הייתי בן שנה כשזה קרה, גרנו באותו רחוב. אני זוכר עצמי מביט על הקיר בגן, שתי תמונות. ילדה קטנה לבדה, והצנחנים הגיבורים עם הקסדות והמבט ההוא.
כששאלתי את הגננת למה יש תמונה של ילדה על הקיר, היא התקשתה להסביר. על הצנחנים היא דווקא סיפרה.
ארבע שנים לפני כן, הילדה בתמונה על הקיר נרצחה בלילה של ניסן. המחבל סמיר קונטאר ירה באבא שלה לנגד עיניה. אחר כך הוא רוצץ את ראשה על סלע בחוף הים של נהריה. קונטאר היה בסך הכל רוצח צעיר בן 16.
בחודשיים האחרונים נרצחו כאן למעלה מ-20 ישראלים, בידי רוצחים בני 16. את השמות שלהם אנחנו מתקשים לזכור. חמישה נדרסו ועוד עשרה נדקרו, השאר נורו מהמארב. במקום לזכור את הנרצחים בשמות אנחנו מחפשים לתת לגל הטרור הזה שם, אינתיפאדה, כאילו הסיפור של הקורבנות יתרחק מאיתנו ויהפוך לחלק ממשהו גדול, פחות אישי, נשכח ומודחק מהזיכרון. פעמים שאנחנו נותנים הסברים לרצחנות. ״זה הייאוש של הצעירים, אין להם מה להפסיד״, ובכך אנחנו הופכים את הרצחנות לשגרה אפשרית וסלחנית ובמילים מכובסות וגדולות ל-"אינתיפאדה". כשנשחרר את הרוצחים בעסקה הבאה, יקל עלינו להסתכל לאלמנות וליתומים בעיניים.
כשנאסרללה ביקש את קונטאר בעסקה להחזרת גופותיהם של שלושת החיילים, המעיים התהפכו. הילד שבי בפינת הספריה בגן, הרגיש איך ויתרנו על טיפת דמה האחרונה של עינת הרן. כשבגין הספיד אותה מעל קברה הקטן הוא צטט את שירו של ביאליק: ״נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן". אחרי 36 שנים, בגין כבר לא כאן, אבל הנקמה הגיעה.
לקונטאר, יעמיד החיזבאללה מחליף, שיהיה אולי אף טוב ממנו. אבל הילד שייכנס הבוקר אחרי 36 שנים לגן אילנה, יוכל להביט בשתי התמונות בפינת הספרים בגאווה. גם אחרי 36 שנים, לא שכחנו אותך, עינת הרן.