תום עידן ברית המיעוטים
תום עידן ברית המיעוטים

מאיחוד ממלכת ישראל וכיבוש ירושלים, בתקופת זמן קצרה, הלכה והתהוותה מלכות דוד למעצמה אזורית. עם מגמת הניצחונות והכיבוש, על פלשתים ממערב, על מואב, ארם ואדום ממזרח, עוצבה בידי דוד אימפריה שהשליטה עצמה על ממלכות שכנות.

כמתואר בפרק ח: "וישם דוד ניצבים בארם דמשק" (פסוק ו); "וישם באדום ניצבים… ויושע ה' את דוד בכל אשר הלך" (פסוק יד). איך ומדוע, דווקא לנוכח מגמת ההתעצמות של דוד, העז חנון מלך עמון להשפיל את שליחי דוד, שהגיעו לנחמו על מות אביו? מה הניע אותו להתגרות בדוד עד כדי הגעה לפריצת מלחמה?

כתמיד בחצרות מלכים, גם סביב מלך עמון היו אנשי חצר והם ביקשו לסכסך מתוך פרוש מטעה לרעה. מצדו של דוד - שיגור משלחת הניחומים הייתה יותר ממחווה דיפלומטית שגרתית. ככתוב: "ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אביו עמדי" (פרק י, ב).

לפנינו מהלך מתבקש של הגינות כלפי בן ברית ותיק, בהגיון חסד, שמעבר לאינטרס ישיר ולשיקולי תועלת. מה אם כן הניע את יועצי חנון מלך עמון, להפוך מחווה דיפלומטית, שעל פניה נראית נאותה והגונה, למזימת ריגול? מדוע נלכד מלך עמון הצעיר בעצתם הרעה?

לפי פרוש ר' ישעיה, היועצים תמכו את עצתם בהצבעה על הכתוב בתורת משה, בה נאמר כלפי בני עמון: "לא תדרוש שלומם וטובתם". והנה דוד דורש בשלומך, הסבירו למלך הצעיר, מכך הוכח לטענתם, שמסתתר כאן אינטרס אחר. לפנינו מניפולציה נפוצה הנעשית על ידי מחרחרי מדון בפירוש מטעה לטקסט קאנוני, כמו תורת משה, כאילו הוא מובן כפשוטו. מה הניע אותם?

הם היו מונעים כנראה, מן החרדה ממגמת ההתפשטות של ממלכת דוד. אחרי הכל ממלכת עמון נותרה ממלכה יחידה באזור שלא נלחמה בדוד ולא הוכתה בלחימה עם צבאו. הם פעלו כאן בהיגיון דומה לחרדת הערבים במזרח התיכון מבשורת המזרח התיכון החדש של שמעון פרס, בחששם שמא לא מדובר אלא בטרנספורמציה מתוחכמת מאימפריאליזם צבאי לאימפריאליזם כלכלי.

ספק רב אם דוד עצמו הבין והמשיג את משמעות השינוי הדרמטי שעבר עליו, מימי היותו מורד נרדף במרחבי הספר ועד התבססותו בראשה של ממלכה אימפריאלית. אכן לאורך דרכו רבת המכשולים, הייתה זו אסטרטגיית הבריתות שסייעה לו לשרוד, אלא שמאותם ימים, מצבו האסטרטגי לגמרי השתנה.

פוטנציאל הבריתות שמיצה אז בכישרון יצירתי, נבע מן ההדדיות הטמונה בהגיון ברית המיעוטים (כמו ברית המיעוטים הדרוזים, העלווים והנוצרים, עליה ביסס המנדט הצרפתי בסוריה את שלטונו). אכן ייתכן שדוד לא קלט כלל עד כמה במצבו האסטרטגי החדש, חדל להיות פרטנר לברית מיעוטים. אולי את המסר הזה ביקש מלך עמון הצעיר להעביר לדוד.

בצורתו הסימבולית, בהשפלת שליחי דוד, המסר היה ברור ועם זאת מאוזן: מצד אחד הוא לא הרג אותם, מצד שני השפיל אותם ואת מלכות דוד בהשפלה בוטה. לא ברור כיצד העריך מלך עמון הצעיר, שעל עניין כזה לא יצא דוד למלחמה. אכן במושגי העולם המערבי בן ימינו, על עניין כזה לא יוצאים למלחמה. ראוי קודם כל "לדבר על זה", "לברר את העניין", רצוי כמובן לפתור את העלבון בדרכי שלום.

אלא שמעמדה המתעצם של מלכות דוד החדשה - בכורח השיקולים המוכרים לכינון ושימור ההרתעה האזורית - כנראה הכריח את דוד לצאת למלחמה. הוא לא העריך שהמלך הצעיר בעמון יעמיד מולו אתגר ממשי.

הערכת המודיעין של דוד ושר צבאו קרסה. הם ממש לא העריכו שמלך עמון יעמיד מולם ברית קואליציה חדשה עם ארם בית רחוב, ארם צובא ומלך מעכה. מול כוח קואליציוני שכזה, לא מובן כיצד דוד הרשה לעצמו להפקיד את המלחמה בידי יואב ולהישאר בירושלים. אין להתפלא שיואב מצא עצמו ביחסי כוחות נחותים, בפני מלחמה שהציבה חזית כפולה "מפנים ומאחור".

בהעזה ובתושייה יוצאת דופן, בפיצול כוחותיו ויצירת שתי מערכות מקבילות לפיקוד ולשליטה, אחת בראשותו והשנייה בראשות אחיו אבישי, נתן יואב מענה למצבו המורכב. מתוך עומק המצוקה קרא את קריאת הקרב המהדהדת מאז: "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו" (פסוק יב).

עיתון הארץ עם פרופסור יגיל לוי, היו בוודאי מאשימים כאן, כמו בטיפולם באל"מ עופר וינטר בימי 'צוק-איתן', שיואב הפך את המלחמה למלחמת דת, "מלחמה למען המוניטין של אלוהי ישראל". אלא שבהגיון האמונה של האיש התנכי, קריאתו של יואב מבטאת באופן 'מקצועי', את עומק המצוקה המבצעית בה היה נתון ואת הבנתו שהישועה תלויה כאן במיצוי עילאי של רוח הלחימה. מיצוי התלוי בכוח האמונה המצפה לישועה, ובינתיים מעבר להכנה הנכונה של המעשים התלויים באדם. דבר לא מובטח "וה' יעשה הטוב בעיניו" (פסוק יב).

הישועה באה בהנהגתו המצביאותית של יואב. רק אז לנוכח הבנת דוד כי הוא מתמודד כאן עם 'חזית מזרחית' מלוכדת, עם הצטרפות חוזרת של הדדעזר מלך ארם, עבר דוד את הירדן עם תגבורת צבא המילואים: "ויאסוף את כל ישראל ויעבור את הירדן" (פסוק יז), למערכה מכרעת כנגד ברית הקואליציה המזרחית.

בימינו הייתה מתבקשת כאן וועדת חקירה. היא הייתה שואלת כיצד לא הוערך נכון פוטנציאל ההיווצרות של החזית המזרחית. העם בוודאי היה שואל איך המלך נשאר בארמון, הרי כשביקשו מלך ביקשו בעיקר מצביא, כמתואר בבקשם משמואל מלך, ש"יצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו" (שמואל א ח. כ).

כאן אולי ראשית הכשל הטמון במיסוד הממלכה במתכונת המנהל התקין, בהפרדת הסמכויות, כמתואר בסיום פרק ח: "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. ויואב בן צרויה על הצבא, ויהושפט בן אחילוד מזכיר" (טז-יז). כאן נוצרו התנאים לכישלונו הגדול של דוד בחטא בת שבע.

מתוך הפרק היומי בתנ"ך