בסוף פרשת שמות, כאשר יצאו משה ואהרון מארמונו של פרעה, פגשו אותם דתן ואבירם, התחילו לחרף ולגדף את משה ואהרון ואמרו להם בכעס: "ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו". דתן ואבירם התלוננו שבמקום להועיל - משה ואהרון יצרו לכאורה נזק.
מיד לאחר מכן מספרת התורה שמשה רבינו פונה להקב"ה ומתלונן: "למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך?".
על כך אומרים חז"ל: "העושק יהולל חכם ויאבד לב מתנה". משה הוא החכם, שהוללו (ערבבו ובלבלו) אותו דתן ואבירם, שהקניטו אותו ואמרו לו: ירא ה' עליכם וישפוט. ממילא גם הוא בא בתלונות לקב"ה.
כלומר, על אף גדולתו של משה רבינו, אפילו אותו הצליחו דתן ואבירם להטעות וגרמו לו לדבר אל הקב"ה דברים לא ראויים. לכן, ממש מיד לאחר מכן, בתחילת פרשת וארא, עונה לו הקב"ה בצורה חריפה (רש"י) על כך ששאל "למה הרעותה לעם הזה".
חז''ל מלמדים אותנו כלל גדול: בכל מקום שאדם נמצא, בביתו עם אשתו וילדיו, במקום עבודתו, עם חבריו- צריך להיזהר שלא 'יעשקו' את דעתו. אסור לתת לרגשות הכעס להשתלט עלינו. חשוב לזכור ששום טובה ושום תועלת לא צומחת מכעס, אלא רק נזק והפסד לבריאות הגוף והנפש.
אמרו חז''ל: כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו". הרא''ש מסביר שהכוונה היא שקשה לגופו כאילו היה נידון בכל מיני פורעניות בגיהנום. וגם שמתוך הכעס אדם בא לידי עבירה, וגורר את עצמו לגיהנום. בצורה דומה אמר ר' ישראל מסלנט – "חזרתי על כל צדדי מידת הקפדנות ולא מצאתי בה שום מעלה".
הרב יעקב פרץ שליט''א מבאר על פי האר"י ז"ל כי מידת הכעס היא מידה כל כך שלילית עד כדי כך שהיא גורמת לנשמה לברוח מהאדם. נזק הכעס לנשמת האדם הוא כללי – כל הנשמה ניזוקה בגללו. לכל עבירה יש את הנזק ועונש הגיהנום המיוחד לה, אבל עוון הכעס מזיק לנשמה כולה.
במסכת עבודה זרה נאמר "תורה מביאה לידי זהירות...". יהי רצון שבזכות ההתמדה בלימוד התורה נזכה להישמר ולהינצל ממידת הכעס.
(מבוסס על ספרו ושיעורו של הרב יעקב פרץ שליט"א)