השבוע נגזר דינו של החייל אלעד סלע, שהורשע בכך שביצע חיפושים שלא בסמכותו במערכות מודיעיניות מסווגות, במטרה לאתר מידע הנוגע לפעילי "תג מחיר".

הלב נחמץ. בחור מהיישוב שלי, בת עין, שהולך לכמעט ארבע שנים לכלא.

לשווא. כל כך מיותר. כל כך טיפשי. כל כך ילדותי.

הוא משאיר בבית אישה צעירה שתצטרך עכשיו לחכות לו. ותינוקת. ארבע שנים.  

קורבן. קורבן שווא.

לא, לא של השב"כ. לא של "רדיפות בגלל הכיפה והפאות".

קורבן של חוסר אחריות של לא מעט מבוגרים.

שלא יכולים לומר "ידינו לא שפכו את הדם" של הבחור הזה.

שנתנו לו ולחברים שלו לחשוב שהם משחקים ב"חסמבה".

או גרוע יותר, שזו אש קודש ולא אש זרה.

שהם יהיו גיבורים; לא כמו המזרוחניקים הממלכתיים החנונים האלה.

או כאלה שיכלו לעצור בעדם בעוד מועד ולא עצרו. כי לא הבינו.

או כאלה שיכלו למחות בעדם ולא מיחו. כי לא העזו.

או סתם טוקבקיסטים, כותבי פוסטים ומאמרים, דורשי דרשות,

עורכי דין-יחצ"נים ומפעילי "עמותות למען",

שבלבלו אותם לחשוב שהשב"כ הוא הבעיה.

ושהם הצדיקים.

ועל כל חוסר האחריות הזה הולך הבחור התמים הזה

שהיה חדש בישוב וסך הכול רצה להיות "אחד מהחבר'ה",

לשלם עכשיו בארבע שנים ארוכות ומיותרות בכלא.

באמת הלב נחמץ.

"חכמים היזהרו בדבריכם שמא....ישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמיים מתחלל".