"אבא יקר אינני מהרהר אחריך כמלוא נימה
נתת,לקחת, יהי שמך מבורך
אך את זאת תעשה,כי היתומים שלי
הם גם היתומים שלך, תן לנו כוח,
תהיה נוכח בביתנו,
תן לנו לחוש את החיבוק החם שלך,
את האהבה שלך"
ׁ(נתן מאיר-בעלה של דפנה הי"ד בהספדו עליה)
פעם הייתי בשדרות ונעשה לי נס גדול
נפל קאסם לא רחוק ממני, מספיק רחוק
כי ברוך השם לא קרה לי כלום, אך היה מספיק קרוב
בשביל שהד הפיצוץ ילווה אותי גם יומיים אחרי
צפצופים באוזניים הפרו את שלוותי, היו עקשנים ומציקים אך לבסוף נעלמו.
שלשום עמדתי שוב ליד פיצוץ,מסוג אחר לחלוטין, לוויה.
הלב שלי התפזר לאין סוף חלקים וגם כאן הד הפיצוץ מלווה אותי
הפעם האוזניים לא שמעו צפצופים, הם שמעו אמונה צרופה
"אינני מהרהר אחריך כמלוא נימה...יתומיי הם גם יתומייך.."
אני שומע את זה במקלחת,בדרך לעבודה,בעבודה,בערב, בלילה, ועד שנעצמות לי העיניים
והפעם אני מתחנן שההד הזה לא יחלוף, שיישאר, ויכה בי את שורשיו
והמילים קשות ללא ספק אך ב26 שנותיי לא שמעתי אמת טהורה וזכה כזו.
אפשר לדבר וללמוד הרבה על אמונה אך כשהמציאות מצמידה לך את זה קרוב קרוב לפרצוף, ועמוק עמוק בלב, אין מילים , אין שאלות.
פעם אמר לי אדם זקן שלא חובש כיפה בכעס "אתם דתיים כי זה נוח..יש לכם על מי לזרוק את הדאגות..האחריות הכבדה היא עליו ולא עליכם..דת זה משהו לחלשים"
ובכן איש יקר אז השבתי לך ולא באמת הבנתי מה אמרתי לא באמת הפנמתי את גודל המלים, אך היום אני אומר לך כך: האמונה היא שריר, הזקוק לטיפוח יום יומי בכל רגע, הוא עלול להיחלש, להישחק,להשתתק ובכל רגע הוא עומד בפני עמל מתמשך, כל התרוממות היא הכנה לצניחה עמוקה שלאחריה תגיע עוד התרוממות, וכך אנו מהלכים בעולם, בין השמחה והעצב, העמל והפרי, הגלוי מול הנסתר, הידיעה מול הבלתי נתפס.
אז נכון לעתים זה נוח אך לעתים זה מלחמה של ממש
לזרוק דאגות כל אחד יכול, אך האמונה איננה מפיגה את הדאגה
היא רק יוצרת לה כלי שממנה היא יכולה לבנות בניין להפוך לדבר מלמד מחכים ומצמיח.
והאחריות..הו האחריות.. כבדה.. להיות בן למלך העולם זה אחריות שאין כבדה ממנה ושלשום נזכרתי כמה היא כבדה אך כמה היא מתנה שאין לה תחליף
עת אב ובנו בקול חנוק ובגדים קרועים זועקים "ברוך דין האמת..ה' נתן
ה' לקח יהי שם ה' מבורך"
ובדבר החולשה אינני מסכים איתך כלל
עיניי ראו מהו חוזק בשיאו, כאשר שיירה שלמה של רכבים
לוותה את דפנה הי"ד מביתה בעתניאל ועד לבית עולמה בהר ירושלים
עיניי זלגו דמעות של אהבה והתחזקות כאשר לאורך כל הדרך בכל פתח של ישוב עמדו זקנים וילדים בשירה ותפילה לחבק את השיירה הכואבת..לעצור הכל ופשוט להיות אחים, משפחה.
פעם נשאלתי מדוע איני מסוגל לעזוב את יהודה ושמרון
והיו לי הרבה תשובות, אך המראה הזה של אחים - תינוקות,נערים זקנים המקבלים פניי שיירה שכולה, פניי תושבים של ישוב הקשור בחוט חי ובלתי ניתן לניתוק לישובים סמוכים ולארץ כולה
לאורך ציר שלם המשתרע על לא פחות מ40 ק"מ, ולראות איך אב משפחה שופך אהבה, עוצמה, ואמונה על כל בית ישראל דווקא בזמן שחרב עליו כל עולמו והוא שבר כלי, גרמו לי להבין שאין באמת תשובה, אי אפשר באמת להסביר, את מה שמצמיחה כאן אדמת ארץ ישראל
ובתוכה אדמת יהודה ושמרון.
יש אמונה - לא נכנע