אם התפתינו לחשוב שאלוהים אוהב את דוד, הפרק האחרון מעלה תהיות בדבר טיב אהבה זו. מרכז הסיפור לכאורה, הוא התעקשותו של דוד לפקוד את העם חרף התנגדותו של יואב (הפעם בתפקיד האיש הטוב שבסיפור). מיד לאחר המפקד הוא מתחרט ומבקש את סליחת ה', מאמין שאכן יסלח לו, והולך לישון. אך הסיפור האמיתי כאן הוא זה שמובא בפסוק הראשון - "ויסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם..." - אלוהים מסית את דוד בעם שלו.
מה אמור דוד להשיב כאשר גד הנביא מציב לו בשם ה' שלוש אופציות - רעב, מלחמה או מגפה - "בחר לך אחת מהם ואעשה לך". איך אמור דוד לבחור? בחירה נוראה לפניו, אין אף תשובה טובה, אך לבחור הוא חייב והוא בוחר את העונש שטרם היה בימיו. בפרק שבו הופסק הסיפור, פרק כב, סופר על רעב בארץ ועל המשך המלחמות. דוד, ששבע משניהם, מרים ידיים בייאוש ואומר לה' - תעשה מה שאתה רוצה.
"ויאמר דוד אל גד נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפלה". לאיזה רחמים מתכוון דוד? קשה לדעת. האם הוא מודע לזה שבעצם ה' טמן לו מלכודת, "הסית" אותו כפי שמסופר בפתיחת הפרק? בתלמוד נשאל "עבד שמסיתין את רבו נגדו וניסת - כלום תקווה יש לו?" (חגיגה ה). איזה סיכוי היה לדוד כאשר המסית הוא לא פחות מאשר ה' בעצמו?
להסתה יש משמעות של אתגור (to challenge) - "נראה מה תעשה עכשיו". ההסתה בפרקנו לא הייתה רק במשיכת דוד לפקוד את העם, אלא נמשכה גם בבחירת העונש האכזרית ששם ה' לפני דוד - תבחר בעצמך את הדרך בה העם יסבול. רק לאחר מכן, כאשר המלאך-המכה עוצר, אומר דוד לה': "הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו, תהי ידך בי ובבית אבי". האם לא יכול היה להציע אפשרות רביעית זו במקום לבחור במגפה?
זהו סיום אכזרי לספר קשה ועקוב מדם, ואולי מטרתו היא בין היתר, להדגיש שהמקום היחיד מדן ועד באר-שבע שלא הוכה הוא עירו של דוד, ירושלים. אמנם דוד לא זוכה לבנות בית לה' בעירו כפי שרצה, אך ה' בוחר בעיר שלו, "קרית חנה-דוד", כאזור מוגן, מקום שלמוות אין שליטה בו, מקום המזבח והאש.
מתוך הפרק היומי בתנ"ך