"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי..". בפרשת ויקהל חוזר הפסוק הזה, אלא שהפעם אומר משה לישראל "ראו קרא ה'..". הגמרא בברכות אומרת שאין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכין בציבור, שנאמר: "ויאמר משה ראו קרא ה' וגו'." א"ל הקב"ה למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבש"ע, אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם לישראל וכו'. אמרו לו: משה, אם לפניך ולפני הקב"ה הגון, לפנינו לא כל שכן?
מסביר הרב קוק זצ"ל שהמנהיג בישראל חייב להיות מעוטר בשלוש תכונות: מידות טובות וטהרת הלב, צדקות ויושר. מידות אלו ידועות לה' לבדו, כי רק הוא חוקר כליות ולב.
חכמה עמוקה שנזקק לה המנהיג. מעלה זו כבר יכולה להתגלות גם לאדם, אך רק ליחידי סגולה, חכמים גדולים היכולים לעמוד על סוף דעתו, ולא הכול בקיאים בזה.
הכריזמה, התואר החיצוני, כשרון הדיבור והיכולת להתחבר עם אנשים. מעלה זו כבר ניכרת לכל אדם.
אלא שמדרגות יש בדבר. המנהיגות תתבסס אצל המנהיג רק אם יהיו בו שלוש התכונות הנ"ל, ושיופיעו בסדר הזה דווקא. היינו, לעיקר תיחשב מידת הצדקות והחסידות. שנייה לה היא מעלת החכמה, ורק בסוף תופיע מעלת הכריזמה. רק בסדר זה תצליח הפרנסות להנהיג את הציבור באופן הראוי. אבל כאשר יתהפכו הסדרים, והכריזמה תיעשה לעיקר, ורק לבסוף תופיע מעלת הצדקות והחסידות, אז תסלף המנהיגות את דרכה.
כששאל הקב"ה את משה אם הגון עליו בצלאל, הייתה תשובתו ביחס לשאלה. השאלה עסקה בבירור מידת חכמתו של בצלאל, שכן מידת צדקותו ידועה לקב"ה. על כך נשאל משה, והוא השיב, "אם לפניך הוא הגון, לפני לא כל שכן?" היינו שהיתרון שאני מבחין הוא שני במעלה, כנגד השלמות הנפשית שהקב"ה מבחין בה. ואז הלך משה לברר אצל ישראל, האם הם מוצאים בו תכונה של כריזמטיות. אף הם השיבו, "אם לפניך הוא הגון, לפנינו לא כל שכן?" כלומר, לאחר שהקב"ה העיד על צדקותו, ומשה העיד על חכמתו, אף אנו מעידים על שלמותו הידועה לנו.
סוף דבר, הכריזמה היא תכונה חיובית אצל מנהיג, ובלבד שתצטרף אל המעלות העיקריות, צדקות, תום ויושר וחכמה. כשהכריזמה מנותקת משאר התכונות, והופכת לתכונה בלעדית, מנהיגותו לא תצלח.
מתוך העלון "שבת בשבתו" של מכון צמת