השבת, כה' אדר, יחול יום ההילולא של רבי גרשון מקיטוב, גיסו ותלמידו הראשון של הבעש"ט הקדוש. רבי גרשון היה החסיד הראשון בתולדות תנועת החסידות, והיה גם העולה החסידי הראשון לארץ ישראל. רבי גרשון היה גם חלוץ החיבור בין עדות ישראל, השיא את ביתו לחתן ספרדי, והיה תלמידו של גדול המקובלים החכם התימני רבי שלום שרעבי – הרש"ש הקדוש.
מספרים עליו שבשעה שהיה אומר קינות בתשעה באב מול מקום המקדש היה מתעלף מספר פעמים, "עד שבקושי גדול הקיצו אותו כדרך המתעלפים".
ואף הוא סיפר על עצמו באיגרת, (עיין פרי מגדים או"ח תקסא) שבשעה שבא בפעם הראשונה לירושלים ציפה לראותה חריבה. והנה, להפתעתו הרבה, ראה שהמוסלמים והנוצרים בנו בה בתים יפים ויושבים בה בשלווה, ואף במקום המקדש החרב בנו המוסלמים בעוונותינו מסגד. באותה שעה "נפלתי על אפי ובכיתי ואמרתי: את ירושלים נמשלת כאלמנה, היאך לבשת (במקום) בגדי אלמנותך, בגדים נאים, הלוואי שראיתי בחורבנה".
והוסיף ודרש על כך , שזה כוונת הפיוט – "אזכרה אלוקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תילה בנויה ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה...". כלומר – כל עיר - ירושלים של מטה על תילה בנויה. אבל עיר האלוקים – ירושלים של מעלה, בניין המקדש שצריך להיות בנוי ובפועל חרב, מושפלת עד שאול תחתיה.
סיפור זה עומד, לכאורה, בסתירה או מחלוקת עם סיפור אחר על גדול אחר. מספרים על רבי יוסף זונדל מסלנט, מאבות תנועת המוסר, (סיפורי צדיקים, שמחה רז, עמ' 77), שדרכו הייתה להקיף מפעם בפעם את חומות ירושלים, למנות את מספר הבתים שבתוכה ולקיים בכך –"סובו ציון והקיפוה, ספרו מגדליה".
בהשפעתו, נבנו הרבה בתים יהודיים בירושלים. בראותו בית חדש הולך ונבנה בעיר הקודש, היה מתמלא ששון ושמחה, ואפילו אם הבית היה של ערבי או נוצרי. וכך היה רגיל לומר: אין דבר! תיבנה הארץ על ידי מי שהוא, ובלבד שתיבנה, והרי סוף סוף יהיו גם הבתים האלה שלנו...
במבט ראשוני – הרי מחלוקת לפנינו. רבי יוסף זונדל מסלנט שמח בירושלים הנבנית בידי גויים, ואילו רבי גרשון מקיטוב רואה בכך את שיא החורבן. אפשר אף להעמיק את המחלוקת ולומר שהיא בבואת ותמצית מחלוקתם של החסידים והמתנגדים. רבי גרשון החסיד מבקש את הצד הרוחני – השמימי בבניין ירושלים, ולפיכך בניין של גויים הנעדר בקשה רוחנית זו מהווה בעיניו פגם וחסרון. לעומתו, רבי יוסף זונדל 'המתנגד', רואה כעיקר את עצם הדקדוק במצוות המעשיות (עיין נפש החיים שער ד'). לפיכך, כיוון שמבחינה מעשית ירושלים נבנית, הרי טוב הדבר ובוודאי בסוף אף יחול על כך הצד הרוחני ויתיישבו שם ישראל.
אולם, כל המחפש להעמיק ולשלב מעשיהם ודבריהם של גדולי ישראל יחדיו, וודאי יוכל למצוא דרך מחברת ביניהם. ושתי דרכים לשלב מעשיהם פתוחות בפנינו-
הדרך הראשונה – דור דור ועניינו. דורו של רבי גרשון קדם לדורו של רבי יוסף זונדל. על דורו של רבי גרשון מקיטוב (שחבר לרש"ש הקדוש ולאור החיים הקדוש) הוטלה המשימה לתת את הכיוון הרוחני היסודי לשיבת ישראל לארצו ובניין ירושלים. לפיכך, היה עליהם לייסד הכול בטהרה וקדושה, ובניינם של הגויים הפריע לכך. לעומתו, רבי על דורו של רבי יוסף זונדל הוטלה המשימה להתחיל ביישום החזון הגדול והבאתו לעולם המעשה, וככל שהמעשה גדל כך הוטב, שהרי בוודאי סוף כל המעשה לשוב אל הטוב.
וכעין זה מצינו בפרשיות המשכן בדיון בין משה רבינו לבצלאל. משה רבינו אמר שצריך לבנות 'ארון וכלים ומשכן', כי תפקידו היה להציב את החזון הרוחני הגדול המצוי בארון הברית, הקדוש שבכלים. לעומתו, בצלאל בנה 'משכן ארון וכלים', כי ביישום המעשי בונים מהדרגה מלמטה למעלה.
הדרך השניה מעין הראשונה – רבי יוסף זונדל שמח בבתי ירושלים הרגילים הנבנים בידי גויים. רבי גרשון מקיטוב הצטער על בניין הישמעאלים הבנוי במקום המקדש החרב. בניין זה לא ישמש את ישראל, ובנקודת הקודש הפנימית אין כלל מקום לבניין שאינו בתכלית הקדושה.
ומכאן תובנה לימינו – עת מנסים הרפורמים לקנות להם אחיזה בירושלים. יש הטועים לחשוב, שיש בכך תועלת מסוימת, כי יש יהודים שיתחברו כך במשהו לתורה ולירושלים. אך ההפך הוא הנכון, בעצם נקודת הקודש, בעצם התורה ורוחניות ירושלים, כל תחליף אנושי לתורה האלוקית רק מרחיק אותנו ממטרתנו, והרי הוא בבחינת – 'כל עיר על תילה בנויה, ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה'. ובטוחים אנו שסוף ישראל להיגאל במהרה בימינו אמן!