תמונה ששווה אלף מלים ראינו בהגשת כתב ההאמנה המצרי לנשיאנו ע"י שגרירם החדש. לטקס הזה יש כללים נוקשים, אבל נשיא ישראל העמיס עליו חיבוקים ו"חיינדלאך", עד כדי להביך.
מתי נלמד, שהעדר הקפדה על דיסטאנס ואיפוק מכובד לא רק שאינו מועיל, אלא גורם נזק? האם שכחנו שהמצרים הם שהחזירו את שגרירם מכאן ללא הצדקה ואת שגרירנו תקף המון פרוע ורק הודות להתערבות אמריקנית שלחו השלטונות שלהם כוחות להציל את חייו? היחסים עם מצרים אכן השתפרו, אבל – כפי שאומרים האמריקנים – "אין ארוחות חינם": ישראל התירה להם להכניס כוחות לסיני לפנים משורת הסכם השלום, מסייעת להם במלחמה בדאעש ובחמאס ואפילו התערבה למענם בקונגרס האמריקני.
מעבר לכך, הגיבוי הישראלי חיוני לחזית הסונית שסעודיה ומצרים בראשה, מול המערך השיעי–איראני. כל זה בסדר גמור, כך מתנהל העולם. אך בתנאי, שהצד החזק, זה שנותן, לא יתנהג כ'ילד כאפות' שעוד משלם למקבלי חסדיו בעבור הפריבילגיה לשרת אותם. כל המערך מול האיום הכפול, האיראני והדאעשי, נשען על עוצמתה הגיאו-אסטרטגית של ישראל.
מעמדת יתרון זאת רשאים היינו לצפות לתמורה מדינית כל שהיא, ובתחום האינטרסים החשובים לנו. לשווא! זה עתה חזר הגנרל סיסי לפזמון הערבי הישן ודרש "פתרון צודק לבעיה הפלסטינית" כתרופה נגד דאעש וכמתכון ל"יציבות". "הפתרון הצודק" הוא קוד ידוע ופירושו וויתור על ירושלים וחזרה לגבולות 67', וברוח זו מצרים מצביעה נגדנו באו"ם. במצב הזה - ראש הממשלה, המשתבח השכם והערב ביחסים האידיאלים כביכול עם מצרים, עושה עצמו מגוחך.
בירדן התמונה דומה. ישראל מבטחת את קיומה – מאספקת מים ומתן תעסוקה ועד לסיוע צבאי. העברת טייסת של 16 מסוקי קוברה לידיהם או תדלוק באוויר של מטוסי F16 שלהם הם כנראה רק קצה הקרחון. ובכל זאת, כל אימת שהמלך מבקר בבירה מערבית, הוא "מזהיר" את ישראל ומשתלח בה. ובאו"ם, כמובן, ירדן עוינת את ישראל.
בעידן של התרחקות אמריקנית , שארית מעמדו של המערב כולו באזור נשענת בהכרח על ישראל, ובכל זאת קמרון הבריטי תובע בפרלמנט מ"ידידו" הישראלי את ירושלים, וצרפת מכינה לנו אינוס קבוצתי במועצת הביטחון.
גם את רמאללה איננו חדלים לפייס. ההסתה הרצחנית שלהם אינה פוסקת - ואנחנו מעבירים להם חצי מיליארד שקל, מחויבים עפ"י אוסלו. אך מה בדבר התחייבויותיהם שלהם עפ"י אותה אוסלו? אנחנו מגדילים את מכסות העובדים שלהם. את הבנייה אנחנו מקפיאים אצלנו – לא אצלם. בתמורה,
הם חונקים אותנו בביוב שלהם. הם זקוקים לנו לעצם קיומם, אך 'ילד הכאפות' הרגיל אותם לאכול חינם מחסדיו , ועוד לדרוש עודף. "מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול", נאמר במקורותינו, ונימקו – "כי כבודו הוא של עם ישראל כולו", ובשפת ימינו – בגלל הממלכתיות. 68 שנים אנחנו נהנים מעצמאות, ועוד לא למדנו את הכלל של עמידה בלתי מתפשרת על המגיע לממלכה. רק לאחרונה הופיעו סימנים קלים של שיפור: מדינות אפריקניות שמקבלות מאתנו סיוע התבקשו שלא להצטרף לאויבינו בפורומים בינלאומיים, וראו זה פלא : הם נענו, והתוצאות היו בהתאם!
לו קיבלה הדיפלומטיה הישראלית הנחיית קבע להעמיד את ליבת ארצנו ושלמות בירתה במרכז תביעותינו לתמורה ולהדדיות, לו למשל היינו מודיעים מראש לכל אורח ממלכתי שאנו מוחלים לו על הביקור, אם בסופו הוא מתכוון לעמוד מאחורי הדוכן ולתבוע מאתנו את ירושלים – לא רק הטון כלפינו, כל מעמדה של ישראל בעולם - היה משתנה!
מתוך "ידיעות אחרונות"