כשהשמאל מתרגש
כשהשמאל מתרגש

זוהיר בהלול השבוע הרגיז את המערכת עד כדי כך שאפילו חברי מפלגתו התנערו ממנו (בלי לחשוש שיאמרו שהם גזענים). הם הפרו את החסינות מפני בקורת שיש לו בתור ערבי. הוא הרגיז אפילו אותם.

כי הוא אמר שמי שדוקר חייל בחברון הוא לא מחבל. ודוקא אני, בצד השני של המפה, מוצא שיש הרבה אמת בדבריו של זוהיר בהלול. ודבריו בהחלט שוים בדיקה. האיש הזה לא מחבל. למה? כי הוא תקף חייל אויב. בסדר, הוא לא מחבל, אז מה הוא כן?

חייל.

ברור שזה מה שעומד מאחורי דברי זוהר אלול. הוא לא מחבל. הוא לוחם. הוא חייל. וזה מאד מבלבל את המערכת. לכן לא פלא שהיא כועסת. זה לא נכנס למשבצות שאנחנו מכירים. אם הוא חייל הוא צריך ללבוש מדים, ומספר אישי, והיררכיה פיקודית. לא?

אז לא. כאשר שני עמים נלחמים, מי שמשתתף במלחמה הוא חייל. יכול להיות שהוא לא מציית לאמנת ז'נבה ולשאר הכללים הבינלאומיים (מה שפוטר גם אותנו מלהתחשב באותם כללים כשאנחנו מטפלים בו), אבל כן, כששני עמים נלחמים ביניהם, מי שנשלח לקרב (או מגבה אותו מהעורף) הוא חייל.

וזה מה שמרגיז את השמאלנים. לפתע פתאום מתברר למרבה ההפתעה שיש בארץ הזאת שני עמים שלוחמים אלה באלה. ואגב, בחלוקה הזאת, זוהיר בהלול הבהיר היטב השבוע באיזה צד הוא נמצא. גם הוא חייל. אמנם לא לוחם אלא ג'ובניק, אבל הוא מייצג את ההסברה של צבא עמו. הוא שתול במוסדות הצד השני כדי לנהל את מלחמת ההסברה.

ומסתבר שכל אלה שיצאו להלחם נגדנו בשם עמם, הם חיילים.

כי יש כאן שני עמים שלוחמים אלה באלה.

את זה השמאל באמת לא יכול לסבול.