"על שבעה דברים נגעים באים", אומרים חז"ל ומונים מהם הדברים שבגללם עלולים להופיע מיני נגעים על כותלי הבית. אף תכונה טובה או מעשה טוב לא כתובים ברשימה הזו. לשון הרע, צרות עין, גזל ואפילו שפיכות דמים, כן. בקיצור, נגעים זה עונש ולא פרס.
ובכל זאת, על הפסוק המתאר את העונש – "וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" – מביא רש"י מדרש שמלמד פירוש אחר לגמרי: בדרך כלל, המילה "נתינה" אינה נאמרת על גזירה רעה אלא על דבר טוב. ("וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם", "וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ"). למה על עונש נגעים כתוב "ונתתי נגע"? אלא: "בשורה היא להם (!) שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אֱמֹרִים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע, נותץ הבית ומוצאן". הפטנט להחביא את הכסף מתחת לבלטות, הומצא עוד בזמן שהאמוריים היו פה. הם עשו זאת כי הם ידעו שעם ישראל עתיד לרשת את הארץ וניסו למנוע מהם לקחת גם את כספם. בסופו של דבר באים נגעים על בתי בני ישראל, והם מוצאים שם את הזהב.
השאלה מתבקשת: נגעים זה עונש או פרס? אדם שבאים נגעים על ביתו צריך לחפש עוונות או לחפש את המטמון?
התשובה: וודאי שנגע זה עונש. זה דבר לא נעים ואפילו מביך ("וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת". כולם יודעים על כך). האדם צריך לערוך חשבון נפש לדעת על מה באה אליו הרעה הזו. אבל גם כשאדם נקלע למצב קשה מחמת עונש, מותר לו (ויתכן והוא אף צריך), לחפש ולהרהר היכן נמצאת פה הבשורה. בורא העולם לא השליך אותי. נכון, הוא לא נתן לי פרס, הוא נתן לי עונש. אבל יכול להיות שיש פה מטמון.
בתורה, נחשפנו לאדם שנענש ומצא מטמון: יוסף הצדיק.
אין מילה מיותרת בתורה, ובתוך כל הדרמה שמתרחשת סביב השלכתו של יוסף לבור ולבסוף מכירתו לעבד לשיירת ישמעאלים, התורה מוצאת לנכון לספר לנו מה נשאו עמם ישמעאלים אלו: "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט". חז"ל שואלים: "למה פרסם הכתוב את משאם"? מדוע חשוב להזכיר את הפרט השולי הזה בסיפור הגדול הזה? הנה תשובתם המפתיעה: "להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועיטרן שריחן רע, ולזה (ליוסף) נִזדמנו בשָׂמִים שלא יינזק מריח רע".
יוסף לא קיבל פרס ולא זכה במטמון. הוא נמכר לעבד על ידי אחיו. ובכל זאת, הוא יושב שם רכוב על הגמל ומהרהר לעצמו: "מה זה הריח הזה? הרי הם סוחרים ישמעאלים שרגילים לסחוב עימם עטרן". מסקנתו היא שבורא העולם לא נטש אותו. שהוא נמצא בניסיון קשה, אבל הוא לא לבד. שהוא בעונש, אבל הוא מצא מטמון.
הלוואי ונדע לזהות את המטמונים החבויים בחיינו ולזהות את הריח הטוב גם אם המציאות נראית לנו מלאה בנגעים. שבת שלום!
לתגובות: [email protected]
מתוך דף הניוזלטר של ארגון "קרוב ללב"