השנה, השנה השמינית, קיימים בשוק פירות קדושת שביעית ומטבע הדברים גם מאכלי חמץ הקדושים בקדושת שביעית. אולם בערב פסח מתעוררת השאלה האם מותר לשרוף מאכלים אלו, שכן אסור להפסיד פירות שביעית, אך מצד שני יש לבער את החמץ.
במאמר שפורסם בכתב העת אמונת עתך של מכון התורה והארץ, עושה הרב נתנאל אוירבך ממכון התורה והארץ סדר בדברים ומסביר כי נידון דומה מצאנו ביחס לתרומה שסופה לטומאה או לאיבוד. תרומה נקראת 'קודש', ולכן אסור לטמאה ולהפסידה, אך מאידך, קיימת חובת ביעור בתרומת חמץ, דבר הכרוך בהפסדה.
בדברי התלמוד הבבלי במסכת פסחים מבואר שאם י"ד ניסן חל להיות בשבת, יש לשרוף תרומת חמץ מלפני השבת, ביום שישי י"ג ניסן. אך האם ניתן יהיה להשוות דין שריפת תרומת חמץ לדין שריפת חמץ של שביעית?
הרב אוירבך מביא את דברי הרב איסר יהודה אונטרמן שמחלק בין תרומה לשביעית. לדבריו, האיסור להפסיד או לטמא תרומה נובע מהפסוק 'משמרת תרומתי', דבר שלא שייך בדיני שביעית שבהם הגדר הוא 'לאכלה ולא להפסד'. בכך, 'בתרומה אם הולך לאיבוד אין כאן דין שמירה כלל... ולכן מותר גם לשרוף ולאבד בידיים. אבל 'בשביעית... לאבדו בידיים אסור גם כשהולך לאיבוד וזה בכלל הכתוב לכם דיש רשות רק לאכול אבל לא לאבד בידיים גם כשיכלה מאליו'.
הרב אונטרמן מסכם להלכה: 'היוצא מדברינו, שאין לנו היתר לשרוף את החמץ של שביעית מפני שהולך לאיבוד, כי פעולת ההפסד אסרה תורה כנ"ל'.
הנחת היסוד המרכזית עליה מושתתים דבריו היא שדין 'לאכלה ולא להפסד' הוא איסור עצמי בפירות שביעית, שאסור להפסידם גם במקרה שסופם לאיבוד או שכעת אינם ניתנים לאכילה.
אולם נראה שכוונת חז"ל 'לאכלה ולא להפסד' היא לייעוד פירות שביעית למטרת אכילה, וכאשר נמנעת האפשרות לאכילה, אין איסור הפסד באיבודם. בכך הפסד הפירות ושרפתם אינם מהווים איסור עצמי, אלא מלמדים על שינוי הייעוד של פירות שביעית מזה שייעדה להם התורה 'לאכלה'.
אחת ההוכחות לכך היא מדין ביעור פירות שביעית, שם לדעת הרמב"ם מדובר על אופן של כילוי הפירות ושריפתם בהגיע זמן הביעור. הקושי ברור: כיצד ייתכן לשרוף את פירות השביעית ובכך לעבור על איסור 'לאכלה ולא להפסד', 'לאכלה ולא לשריפה'? הביאור הוא כנ"ל: איסור הפסד פירות שביעית קיים רק במקום שבו ישנה אפשרות 'לאכלה', אך בהגיע זמן הביעור, אז נאסרו הפירות לאכילה, הרי שבשרפתם אין איסור הפסד.
לאור זאת, בערב פסח מן השעה החמישית בה יש איסור אכילת חמץ, יהיה מותר לשרוף חמץ הקדוש בקדושת שביעית, ולא יהיה בכך איסור הפסד.
לכן, אדם שיש לו בביתו מאכל שמעורבים בו פירות או יין הקדושים בקדושת שביעית, ישתדל לבער תערובת זו משעה חמישית ואילך, שעה שבה נאסר החמץ באכילה וממילא בשרפתו אין דין הפסד.