יציאת מצרים הייתה הלידה שלנו, כפי שמתאר הנביא יחזקאל את מצבו של עם ישראל ביציאת מצרים: "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ".
בורא העולם יילד אותנו בעצמו. הוא נכנס לתוככי טומאת מצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף, אלא הוא בעצמו – הוציא, הציל, גאל ולקח אותנו משם. קודם לכן, הושלכנו על ידי מצרים כתינוק שנזרק בשדה משום שאין מי שחפץ בו, אבל עבר שם מישהו (אחד יחיד ומיוחד), מצא אותנו וגילה בנו עניין: "וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ, וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי. וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי".
כן, אני רוצה אותך.
"וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן... וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה".
תינוק שנולד אינו חייב במצוות. הוא צריך לגדול, להגיע לגיל חינוך, להיעשות בר-דעת ולהפוך לבר-מצווה.
תהליך זה שבדרך הטבע נמשך שלוש עשרה שנים, קרה לנו תוך תשעה וארבעים יום בלבד. כי הסיבה לקטנות ממנה סבלנו כשיצאנו ממצרים, לא הייתה בעיה של "גיל" אלא של טומאה. היינו שקועים במ"ט שערי טומאה, ובמ"ט הימים שחלפו מאז, עזבנו עוד טומאה ועוד טומאה ונכנסנו למ"ט שערי קדושה.
לתהליך הנפלא והמהיר הזה קוראים "ספירת העומר". הורגלנו לחשוב שהיא באה כדי להביא אותנו ליום הגדול של מתן תורה – וזה וודאי נכון – אבל בתורה, אין שום מילה על כך: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", מצווה אותנו התורה ואומרת עד מתי זה צריך להימשך – "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם". מצוין. ואז? מה הלאה? נקבל תורה סוף-סוף? הר סיני? עשרת הדברות? אף מילה על כך, אלא עוד הלכה שבימינו נראית ערטילאית ומשעממת (חלילה): "וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'".
אז מה, הגננת שציירה לנו את הר סיני על לוח ספירת העומר שיקרה לנו? לא. היום בו התחלנו לספור, הוא יום אחד אחרי פסח – היום בו אנו מקריבים את מנחת העומר. שעורים שביכרו מובאות לכהן.
שעורים בדרך כלל, אינן מאכל אדם אלא מאכל בהמה. אישה סוטה למשל, צריכה להביא מנחת שעורים והסיבה לכך היא: "כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה".
לאחר ספירת ימי העומר וגידול מהיר בעיצוב אישיותנו, אנו מתבשרים שתפקידנו הוא להביא "מנחה חדשה לה'". לא שעורים, אלא קרבן חיטים. מאכל אדם. התורה מבשרת לנו על שינוי עצום שחל בחיינו. אנו כבר לא ניזונים משעורים אלא מחיטים. גדלנו, והחיבור הזה למזון מחייב אותנו לנהוג אחרת – לנהוג כמו בני אדם. השוני – הלכאורה שולי הזה – שבין שני הקרבנות, מסמל יותר מכל את אשר עבר עלינו בתקופה הזו. נעשינו בני אדם.
מתוך רצון טוב, אנו הדתיים מאמצים רבות את ראשנו כיצד לדברר את תרי"ג מצוות התורה. הופכים אבן על אבן בה כדי לדעת מה להשיב על שאלות מצויות בסגנון "מי צריך את כל הפרטים התינוקיים האלו?".
נראה, כי השורה הראשונה ואולי גם האחרונה של התשובה לכך – היא שהתורה באה לעולם כדי שנפסיק להיות תינוקות. כדי שנגדל.
בימים אלו אנו חוגגים ימי ניסים שרק מי שזוכר כיצד היינו נראים לפני שהגענו לפה, יודע להעריך נכון את גודלם ולהודות עליהם כראוי. המוטו של התורה נראה לנו כמסר שקשה להעביר, אבל אם נפנים כמה רע היה לפני שקיבלנו אותה, כמה עזובים היינו עד שהוא אסף אותנו מהשדה המצרי בה הושלכנו, ניאחז בשמחה בכל פרט ופרט שכתוב בה.
יהודי החפץ לקבל תורה, עוד לפני שהוא מקיים "הפוך בה והפוך בה", עליו לראות בה את הדרישה הפשוטה והמחייבת: תגדל, תתפתח, תתבגר!
מתוך דף הניוזלטר של ארגון "קרוב ללב"