בשבועיים האחרונים, בדברינו לפרשות קדושים ואמור, הוכחנו שיש קשר בין ברית בין הבתרים, לבין קריעת ים סוף והמצווה להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.
הזכרנו גם, שברית בין הבתרים נערכה בחברון, העיר בה בא לידי ביטוי הצד הסגולי של כנסת ישראל - עם ישראל - כלל ישראל. ברית זו הייתה השיא של העליה הראשונה של אברהם אבינו ארצה, דווקא לארץ ישראל ולא למקום אחר ולא בגלל שהקב"ה ציווה עליו ללכת דווקא לשם. בעליה זו אברהם הוכיח את עצמו ועמד בניסיון כמנהיג לאומי לוחם, לכן יזכה לברכה הבאה:
"וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְקֹוָק עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית י"ח (יח-יט).
"פגישתו" של אברהם עִם ירושלים, בעליה זו, איננה קשורה לעבודת השם המיוחדת לעם ישראל, בעיר זו. היא קשורה למלכי צדק מלך שלם, המזוהה עם שם בן נח וצאצאיו, המאמינים אמונה מונותיאיסטית באל אחד, בלתי נראה. בעליה זו אברהם מרשה לעצמו להתווכח עם בוראו ולנסות להציל את סדום ובנותיה בנימוקי צדק אוניברסליים:
"חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (שם, שם כה).
רק בעליה השניה (בגיל שבעים וחמש), אברהם "הופך" ל"שומר מצוות". הפעם הוא הולך למקום שהקב"ה יקח אותו לשם: "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב א).
שיאה של עליה זו, בניסיון הגדול מכל הניסיונות של עובדי השם, בכל הזמנים: "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כ"ב ב)
כאן ירושלים הופכת להיות עיר הבחירה, המקום אליו יעלה עם ישראל לרגל. הוא: "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים י"ב ה).
בסופו של דבר, התברר שהארץ שאברהם נמשך אליה באופן סגולי, היא הארץ שהקב"ה בחר עבורו.
לכן, אברהם, שהתווכח עם בוראו, ב'עליה הראשונה' אודות רחוקים ורשעים - אנשי סדום, איננו קובל על הציווי, ב'עליה השניה' להעלות לעולה את בנו יחידו הצדיק. עובד השם אמיתי, שומר מצוותיו, איננו דן את בוראו ואיננו מעלה לדיון את שאלת הצדק במשפטו.
בין פסח לעצרת אנו מציינים את המעבר מהשחרור הלאומי, משעבוד מלכויות אל העצמאות.
הימים הקשורים להליך זה הם: שביעי של פסח ויום העצמאות. מהם אנו ממשיכים דרך יום ירושלים וחג השבועות במסלול הרוחני, שהופך אותנו לבני חורין, לא בגלל שאיננו משועבדים למלכות זרה, אלא מפני שאנו עובדי השם ושומרי מצוותיו - אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה ובמצוות.
רק בהשלמת הצעידה בשני המסלולים הללו, נוכל להגיע לארץ ישראל - מדינת ישראל העצמאית, בבחינת: אין בין ימינו לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד. נוכל להגיע גם לארץ הקודש, הארץ בה חיים בקדושה ובטהרה, הארץ שגם להוציא את פירותיה הקדושים, זו מצווה.
חלק גדול מהבלבול שאחז בחלק משומרי המצוות, השואלים: איך יתכן שהארץ נבנתה והמדינה הוקמה בעיקר על ידי מי שלא הגדירו עצמם כשומרי מצוות? נובע מאי ההבנה של שני התהליכים.
הראשון - לאומי ואינו תלוי בשמירת מצוות, השני - דתי תורני, שכל כולו הקשבה לדבר השם.
האתגר הגדול של הדורות האחרונים הוא לאחד בין שני התהליכים, הם משלימים זה את זה.
הבה נתפלל כי נזכה לראות בגאולה השלמה ונזכה להיות, עוד יותר בבחינת: "בְּשׁוּב יְקֹוָק אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכ"ו א
מתוך העלון "חמדת הימים"