אין הכוונה רק לאבדן העם, אלא גם לאבדן הזהות הלאומית. "יחשוב כי ברלין היא ירושלים", אמר "המשך חכמה" בפרשתנו. ואכן זאת היא מכת הגלות הקשה ביותר, כאשר רבים סבורים באופן פילוסופי או דתי, שמאז החורבן הפכו היהודים לנתיני העמים שהם יושבים בתוכם, ורק קיום מצוות מאפיין אותם כיהודים. "גרמנים בני דת משה" היו מכנים את עצמם. והרי לנו כמה דוגמאות עד להיכן הגיעו הדברים.

רבה הראשי של היהדות הליברלית בהונגריה כתב: "הציונות הפוליטית הרוצה להקים בא"י מדינה יהודית, היא לדעתי שיגעון רוחני מסוכן... התנועה הציונית הרוצה להפוך את היהדות מכת דתית לאומה, לא תצליח בהונגריה לעולם. אנו הננו הונגרים בני הדת היהודית. לאומיות יהודית אינה קיימת. בזה תמימי דעה הם כולם, מחדשים ואורתודוקסים". וכך כתב גם רבם של האורתודוקסים.

איחוד הרבנים של גרמניה פרסם אף הוא כרוז, ובו נאמר: "שאיפותיהם של אלה המכונים "ציונים", להקים מדינה יהודית לאומית בא"י, עומדת בניגוד לייעודיה המשיחיים של היהדות, כפי שהם כלולים בכתבי הקדש ובמקורות דתיים מאוחרים יותר".

וכ"כ גם רבה של פריז: "העם היהודי מת. מתכונתו הלאומית מתה. אבל מה שלא מת ולא ימות לעולם היא רוח היהדות".

הפילוסוף היהודי, הרמן כהן, כתב שהציונות היא "עלבון לפטריוטיזם של היהודים, המרגישים בבית (בגרמניה), גם פוליטית וגם רגשית, בתוך מולדתם... ובכל הקשור לחיים הרוחניים שלנו, אנחנו שואבים תחושה של שותפות דתית קרובה ביותר מן ההתאמה הקיימת בין המשיחיות היהודית ובין ההומניזם הגרמני. לפיכך הרגשתנו כלפי גרמניה ועמה נטענת צביון של דבקות ממש, עד כדי כך שהיא נושאת חותם של אמירה כמעט דתית".

במלחמת העולם הראשונה השתתפו חיילים יהודים רבים. בספר שפרסם הצבא הגרמני על מכתבים של חיילים יהודים שנפלו במלחמה, כתב שר הביטחון דאז, פרנץ יוזף שטראוס, הקדמה. וכך כתב "בקריאת מכתבים אלו מתגלות אהבת מולדת ופטריוטיות שאותן איבדנו מזמן. יתרה מזו. במכתביהם מהחזית מגלים החיילים היהודים שלחמו למען גרמניה, אהבת מולדת עמוקה ומורגשת, שבימינו לא ניתן עוד להבינה כלל".

ע"כ אמר אחד האדמורי"ם, שקל יותר להוציא את היהודים מהגלות, מאשר את הגלות מהיהודים. וברוח זו כתב הרצל "אסירים ותיקים אינם עוזבים ברצון את בית כלאם". ועוזרו בלונדון, ישראל זנגוויל כתב "האנטי-ציונות יכולה בהחלט להסתתר תחת מסווה של פילוסופיה ולהתעטף בדת, אבל בעצם אינה אלא ההרגל של האנוס החבוי בכל אחד מאתנו, וכבר הפך לטבענו השני. הוא-הוא הטלאי הצהוב שנשאנו מאות בשנים, והוא תפור עד עצם היום הזה על דשי נשמותינו".

מתוך העלון "שבת בשבתו".