"גורמים בלשכת ראש הממשלה" לא אהבו את נאומו של נפתלי בנט בישיבת מרכז הרב ביום ירושלים האחרון. הם העדיפו לייחס את נאומו לעלבון, למניעים אישיים, ליומרות מופרכות ועוד כהנה וכהנה סיבות לא רלוונטיות.

הניסיון ליצור דה לגיטימציה לביקורת של שר החינוך על קמפיין שתי המדינות של ראש הממשלה בנימין נתניהו קצת מביך, והטענות על היעדר הנאמנות נשמעות כמו בכיו של הקוזק הנגזל ההוא. בסופו של דבר כולנו זוכרים מה הצהיר רוה"מ ערב הבחירות ומה הם קווי היסוד של הממשלה, כך שנטל חוסר הלגיטימיות וחובת ההסברים, התירוצים ובעיקר הוכחת הנאמנות, מוטלים על נתניהו ועל שר הביטחון החדש אביגדור ליברמן – לא על בנט.

במסכת שבת אמרו חז"ל ש"כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו (.....) בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו". בנט חייב היה למחות על הקמפיין המופרך הזה, ולהזכיר קבל עם עדה ועולם ש"ארץ ישראל שייכת לנו, גם כשאין בחירות". זה בדיוק מה שציפה ממנו ציבור בוחריו וגם לא מעטים מבוחרי הליכוד.

לפי האשמות השווא של "גורמים בסביבת של ראש הממשלה", נראה שהם לא מבינים את חומרת המצב. "מי שנכווה ברותחין, ניזהר בצוננים": אחרי שהציבור הדתי-לאומי נכווה מתעלולי שרון ומההתנתקות, אל לו לראש הממשלה לחשוב שיש לו מרחב תמרון רחב מידי.

הציבור הזה כולו, ועוד רבים וטובים אחרים בישראל, עוקבים בערנות ובדריכות אחרי ההתפתחויות, ולא ייפלו שנית בפח. השאלה כבר איננה האם להפיל את הממשלה כשתפסע ולו צעד אחד חשוד בכיוון ההרסני הזה, אלא מתי להפיל אותה – ויהיה המחיר אשר יהיה. האקדח המטפורי שהניח בנט על השולחן עדיין שם, והוא טעון. טוב יעשה ראש הממשלה אם ייקח את בנט ברצינות, ולא ייחס לו מניעים צדדיים.

אבל החידוש האמתי בנאומו של נפתלי בנט קצת נעלם בצל הכותרות: "רק כשנהיה חדים ונחושים תמיד, העולם יעזוב אותנו במנוחה", אמר שר החינוך. משמעות הדבר היא שגם אם נתניהו לא באמת מתכוון ל"שתי מדינות", נראה שבנט חולק עליו גם בנושא האסטרטגיה המדינית והדרך שבה יש להתמודד עם הלחצים הבינלאומיים.

עד לא מזמן טקטיקת הערפול, טשטוש הכוונות והשקרים הלבנים של נתניהו עבדה לא רע. היא הצילה את המדינה מאסון אוסלו וספגה את הלחצים הבינלאומיים על ישראל שהופנו לכיוונה של ישראל. נראה שבנט טוען שעכשיו היא רק מזמינה מעוררת ומגבירה את הלחצים האלה.

בניגוד לנתניהו, נראה שבנט סובר שהדרך להתמודד עם הלחצים הבינלאומיים היא בהצבת לאו מוחלט, שיבהיר לעולם שאין על מה לדבר ושבלתי אפשרי ללחוץ אותנו: "יש כאלו, בארץ ובעולם, הנרתמים ליוזמות ערביות שונות, על פיהן נחלק את הארץ..... כי העולם לוחץ, ויש צורך לפייס אותו. להם אני אומר בערב זה: לעולם לא", הצהיר בנט בנאומו.

ונשוב לאקדח הדמיוני, אבל הפעם זה של "גורמים בליכוד" שמאיימים לזרוק את בנט ולהכניס במקומו את יצחק (בוז'י) הרצוג. האקדח הזה ריק מכול וכול – נתניהו יצטרך את בנט אם וכאשר הרצוג יצטרף לקואליציה עוד יותר מאשר הוא זקוק לו עכשיו.

החשבון הזה פשוט וחד משמעי: נתניהו נמצא במלכוד פוליטי. הוא אמנם רוצה שהרצוג יצטרף לקואליציה, אבל אין לו שום כוונה לתת לו לאחוז בהגה ולהתחלק אתו בהנהגה, וכל שכן להיות תלוי בו ונתון לחסדיו, או להפוך לבן ערובה שלו. נתניהו מתכוון שהרצוג "יעבוד אצלו", גם במקרה שראש הממשלה מתכוון בכנות ליישם את רעיון שתי מדינות.

אבל אם בנט, על 8 המנדטים שלו, יצא מהקואליציה או ייזרק ממנה, יוותרו לנתניהו (ללא המחנה הציוני) 58 מנדטים כבסיס לממשלתו. המצב הפוליטי הזה מאפשר להרצוג להפוך ל"סוס טרויאני", שיהיה בידיו לפרק את הממשלה בכל רגע נתון, לכפות בחירות ולשם שינוי עוד "לצאת גבר". זו אחת הסיבות העיקריות לכך שהמחנה הציוני מתנה את הצטרפותו לקואליציה בהוצאתו של "הבית היהודי".

לא לכך מתכוון נתניהו, ממש לא.

"בנט משחק באש", אמר השבוע ח"כ דוד ביטן, יו"ר הקואליציה, "אם ימשיך לאיים, או שנלך לבחירות או שמפלגה אחרת תיכנס במקום הבית היהודי". אז זהו, שלא: מי שמשחק באש הוא נתניהו. הוא יהיה המפסיד הגדול מיציאת בנט. הבית היהודי כבר איננו המפד"ל של פעם. לציבור הדתי-לאומי יש דרך עצמאית, וחוגים נוספים לא מעטים בציבוריות הישראלית מזדהים איתה. כדאי שנתניהו יתחיל לספור גם את הבית היהודי, ולא רק את הבית הלבן.