הקטע המדרשי הבא עוסק לכאורה בבעיה חינוכית: "[...] אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא, היו יודעין לדרוש את התורה בארבעים ותשעה פנים טמא ובארבעים ותשעה פנים טהור. והיה דוד מתפלל עליהם ואומר, אתה ה' תשמרם, תצרנו מן הדור זו לעולם (תהילים יב, ח). אתה ה' תשמרם נטר אוריתהון בלבהון. תצרנו מן דרא דהוא חיב כליה. ואחרי כל השבח הזה, יוצאין למלחמה ונופלין, על ידי שהיה בהן דלטורין [...]" (תנחומא, חוקת ד).
רוצה לומר, תמימות הילדים – שלא טעמו טעם חטא', מאפשרת להגיע לרמה מעמיקה בלימוד התורה. יש בדברים שבח גדול; אומנם, בסופו של דבר, מידת הדין גברה בעטיים של המלשינים ומוציאי הדיבה, אומנם, יש צורך בתפילת המנהיג והנביא כדי שהתורה תישמר בלבם, אך לגבי עצם השבח אין עוררין.
הניתן לבאר את פשר יכולתם המופלאה של הילדים בדרישת התורה? תפיסה פשוטה ומקובלת גורסת כי הצלחה בלימודים תלויה ביכולות שכליות כאלו או אחרות ובשקידה ברמה כזו או אחרת; אבל במקרה הנידון מדובר במעלה שונה לחלוטין 'עד שלא טעמו טעם חטא'. המצב הרוחני הזה הוא – לדעת הדרשן – המפתח ליכולת לדרוש את התורה בדרך הנידונה.
גם אופן הבנה זה של דרשננו, מאתגר ככל שיהיה, איננו משולל הגיון. ניתן בהחלט לקבל את הרעיון שתום בסיסי הוא זה המאפשר לשאול את השאלות הנכונות, יכולת שנמנעת לא-פעם ממי שהתום כבר עזבו, ממי שמונע על-יד מוטיבציה להתחכם. אכן, התחכום עלול לחצוץ בין אדם לבין מוריו. מי שעטה את מעטה הערמומיות, עלול לאבד את הישירות והכנות שהן תולדה של אותה תמימות. בתמציתיות, התחכום אולי מאתגר את החריפות, אך התמימות מאתגרת את האמת.
מנקודת מבט זו, הקשורה ביכולת לשאול את השאלות האמתיות, עדיפה הילדות – ממשית או סמלית – על הבגרות, חרף העובדה הפשוטה שעם הגיל המתקדם עולות גם היכולות המחשבתיות למיניהן ולסוגיהן. ובמקביל, אם נמשיך את חוט המחשבה הזה, עשוי להיות מובן גם הצורך המובע במדרש לשמור על התמימות הזו פן תיעלם במגע עם 'הדור'; ככלות הכול, התמימות איננה נצחית; היא 'יצור' עדין ושברירי; המגע עם 'העולם האמתי' עלול לסדוק אותה ואף לנפצה.
הנה כי כן, חרף ניסוחו המיוחד, המוטיבים העיקריים שסביבם מתארגן המדרש הזה ברורים למדיי; מה שלא כל כך ברור הוא טיב הקשר בין המאמר הזה לקובץ הדרשות לפרשת חוקת בפרט ולרעיון הבסיסי של הפרשה בכלל. לכאורה, הדברים רחוקים; פרשת חוקת מעמידה מודל של טהרה לא-רציונלית, בלתי מובן בעליל; על-פי המחשת המדרש גם שלמה לא זכה להבינו: "אמר שלמה: על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי 'אחכמה והיא רחוקה ממני' (משלי ג, יט) [...]" (תנחומא, חוקת ו); מה לסוגיה סבוכה שכזו ולדרכי הלימוד של הילדים? אולם, עמדת הסיום של שלמה, המודעות העצמית ('אמרתי') לחולשתו ('והיא רחוקה ממני') מחזירה אותו בהכרח למה שחוקר והוגה דגול – עקיבא ארנסט סימון, כינה 'התמימות השנייה'; אותו תום לב בסיסי של ילד שנוגע באמת באופן טבעי, אינטואיטיבי, הופכת אצל שלמה למידה נרכשת.
אינני יודע למה כיוונה התורה במילה 'תמימה'; מהו מלוא רוחב משמעותה; אולם, קשה שלא לראות ולו קשר סמלי בין 'תמימותה' הפיסית של הפרה לבין אי-הרציונליות המובנית של פרשת פרה. בצד פיתוח החשיבה ההכרחי לפתח עולם מושכל ומתקדם, ייתן המחנך דעתו גם לחשיבותה של התמימות כערך חינוכי.