ה'שאגת אריה' (שיום ההילולא שלו ב- טו' תמוז) היה מגאוני ישראל הבקיאים והחריפים ביותר. מספרים עליו, שנהג לסיים את הש"ס לפחות פעם אחת בחודש (!), וכיוון שזכה להאריך ימים עד גיל 90, הרי שבימי חייו זכה לסיים את הש"ס למעלה מ- 1000 (!) פעם.
ה'שאגת אריה' היה תקיף מאד, ולא חשש לחלוק בהלכה גם על קודמיו. הוא דן בש"ס ובפוסקים על פי דרכו שלו, ולעיתים חלק בהבנתו בש"ס על פרשנותם של הראשונים והאחרונים, ולא היסס לפסוק להלכה על פי מסקנותיו.
מספרים עליו, שלעת זקנתו, ניגש פעם לארון הספרים להוציא את אחד הספרים, כשלפתע התמוטט הארון הכבד ונפל עליו עם כל תכולתו. בני ביתו נזעקו לחלץ את הסב הזקן מהמפולת המסוכנת, ורק לאחר כחצי שעה הצליחו לפרוק מעליו את המשא הכבד.
לשמחתם, הסב נותר בחיים, ואף שפתותיו דובבו. לאחר שנרגעו הרוחות, אמר להם ה'שאגת אריה' – כשהתקרבתי לארון הספרים, התנפלו על כל ספרי המחברים, שעליהם חלקתי בחיי. בזמן ששכבתי מתחת לארון, נשאתי ונתתי עם כולם, ויישבתי את דעתם. אולם, אחד מהם לא התרצה לי, וזהו רבי מרדכי יפה בעל הלבוש, ובגללו עלי להסתלק מן העולם בזמן הקרוב. ואכן, כך קרה.
בסיפור זה, מסירת התורה מדור לדור אינה רק מסירה של תכנים לימודיים, אלא ממש מסירת הנשמה והתמצית הרוחנית של גדולי התורה. הספרים אינם ספרים, אלא ממש מפגש חי עם הדמות הרוחנית שיצרה את הספר, הקמה ועומדת על אמיתת התורה שעברה דרכה. כך התורה שבעל פה, הנוצרת במרוצת הדורות, היא ממש מפת נשמות ישראל לדורותיהם.
כדברי הראי"ה קוק זצ"ל (אורות התורה יא, א) – "הגילוי הסקירתי הרוחני הפנימי במעמקי נשמת ישראל מציג לפנינו את כל התורה המעשית כולה בצורתה הפנימית, האידיאית, על כל פרטיה. כל ההתפשטות של תורה שבעל פה עם ענפי ענפיה, כולם כאחד, חיי האומה הם עצמם, הנובעים ממקור עליון ומחוטבים בחטיבה איתנה".
סיפור זה מתחבר לסיפור נוסף על ה'שאגת אריה', ששמעתיו באופן אישי ממרן ראש הישיבה, הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל (ופרסמתי אותו כאן בחנוכה האחרון) – רב אחד היה רגיל לשלב בשיעוריו את פלפוליו וחידושיו של בעל ה'שאגת אריה'. בכל יום הקפיד לצטט מדבריו.
והנה, יום אחד, לפני שיעורו הקבוע, נרדם אותו הרב. בחלומו, בא אליו ה'שאגת אריה' ובקשה מוזרה בפיו – 'היום אני עסוק, אל תטריד אותי'. התעורר הרב מהחלום המיוחד, וניסה להבין את פשר החלום.
באותם ימים חי עדיין בנו של ה'שאגת אריה', ואף שימש ברבנות בעיר אחת. החליט הרב לשגר מברק בהול לעיר בה שימש ברבנות בנו של ה'שאגת אריה', ובמברק שאלה קצרה – מה שלום הרב שלכם? והנה, התקבל מברק תשובה – היום, הרב שלנו נפטר!
הבין הרב, שבעל ה'שאגת אריה' יצא לקבל בשמיים את פני בנו (כפי שמבואר בספרים הקדושים, שקרוביו של הנפטר יוצאים לקבל את פניו), ולכן ביקש מהרב שלא יצטט מספריו ולא יטריד אותו.
הסביר מרן הגר"א שפירא את עומקו של הסיפור – הרי יש לתמוה, וכי בכך שמצטטים את ה'שאגת אריה' מונעים ממנו לצאת לקראת בנו? והתשובה נעוצה בדברי הירושלמי (קידושין פ"א הלכה ז) – 'גידול אמר: כל האומר שמועה בשם אומרה, יהא רואה בעצמו כאילו בעל השמועה עומד לפניו". כאשר אנו מצטטים דברי תורה בשמו של גדול מישראל, הרי שאותו גדול נמצא עימנו ממש, ולכן השאגת אריה ביקש שלא יצטטוהו, כי היה עסוק במקום אחר. (בעל השמועה נמצא כאן 'ממש' ולא רק 'כאילו', וכך משמע מהפסוק שהירושלמי מביא שם כראיה – "אך בצלם יתהלך איש", שצלמו של האדם ממשיך להתהלך בעולמינו גם לאחר פטירתו).
עניין זה מופיע ברש"י על פרשת בלק. כשבלעם רוצה לקלל, חלילה, את ישראל הוא עורך תחילה את שבעת המזבחות, "אמר לפניו: אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כולן". כלומר, לעם מטא את התמודדות כוחות הטומאה מול כוחות הקדושה של ישראל. ההתמודדות אינה מול עם ישראל הנוכחי, אלא מתחילה בהתמודדות מול נשמות האבות – גדולי ישראל הקדומים, אשר כוחותיהם משתלשלים ובאים בתוכנו.
ובאמת, ברכותיו של בלעם נפתחות בנימוק לפשר הפיכתו למברך במקום מקלל. והנימוק הוא - "כי מראש צרים אראנו" – "אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות". אכן, כוחותיהם של האבות המצויים בנו עומדים לנו לברכה.
ובימינו, בבוא בית המדרש לפסוק הלכה ולחפש את דבר ה' לסוגיות האקטואליות המתחדשות בדורינו, עלינו לשלב את דרכו של ה'שאגת אריה' לאורך חייו ולעת פטירתו. מחד - לצלול לעומקה של תורה וגמרא ללא חת, ויחד עם זאת - לזכור את המסר שעלינו ללמוד ולפסוק על פי דבר ה' שבפי גדולי ישראל בכל הדורות!