"ויאיר בן מנשה הלך וילכוד את חוותיהם ויקרא אתהן חוות יאיר. ונבח הלך וילכוד את קנת ואת בנותיה ויקרא לה נבח בשמו". פירש"י: "ויקרא אתהן חוות יאיר", לפי שלא היו לו בנים קראם על שמו לזכרון. "ויקרא לה נבח", לה, אינו מפיק ה"א. וראיתי ביסודו של ר' משה הדרשן, לפי שלא נתקיים לה שם זה, לפיכך הוא רפה, שמשמעות מדרשו כמו לא.
מה רצתה התורה ללמדנו כשכתבה את התיבה 'לה' בלא מפיק בה"א, כדי שתהיה לה במשמעות 'לא'? ועוד, מדוע השם 'חוות יאיר' כן יתקיים, כמ"ש בספר שופטים "להם יקראו חוות יאיר עד היום הזה"?
נכסיו של אדם אינם מהותו, ולכן קראם 'חוות יאיר', היינו, יש ליאיר נכסים. אך הם אינם מזוהים עמו. לעומת זאת כשנבח קורא להם בשמו, כוונתו, שהם הוא. כשאדם מזוהה עם נכסיו, אין להם קיום. כך אמרו חז"ל על בני גד ובני ראובן, לפי שהיו אוהבי ממון, לא נתקיים הממון בידם.
כך כתב הרב הירש שם: "שמא יש כאן גערה קשה בנבח. הוא ביקש להציב לעצמו מזכרת עד, במבנים של עץ ואבן. אולם לא זוהי דרכו של יהודי אמיתי המבקש להנציח את עצמו עלי אדמות. כי רק בעלילות גדולות של הרוח, בנאמנות מוסרית לחובה, ובתוכן הכללי של חיים אציליים – רק באלה יזכר שמו לדורות".
שתי מצוות עיקריות ישנן, שהן יכולות להיחשב עצמיותו של אדם – תורה ותפילה. בתחילת דרכו "בתורת ה' חפצו", אך בהמשך, עם התמדתו בתורה, היא נעשית שלו – "ובתורתו יהגה יומם ולילה". הוא והתורה חד הם, וכמ"ש חז"ל: כמה טיפשים שאר אינשי, דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה.
וכן בעניין התפילה, כמש"כ דוד "ואני תפילה". על הפסוק "ואת כל בית גדול שרף (נבוכדנצר) באש" (מלכים ב כה), אומרת הגמ' במגילה "חד אמר מקום שמגדלים בו תורה, וחד אמר מקום שמגדלים בו תפילה".
רבש"ע הבטיח לאברהם "ואעשך לגוי גדול", ואמרו חז"ל שאמר לו שאותו עם שנאמר עליו "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת", יצא ממנו. זוהי ההבטחה ל"גוי גדול". וזהו גם "בית גדול", מקום שמגדלים בו תורה ותפילה. בית הכנסת ובית מדרש הם הבתים המגלים את גדולתם של ישראל. וכששרף "בית גדול", פירשו חז"ל ששרף בית כנסת ובית מדרש המגלים גדולתם של ישראל.
מתוך העלון "שבת בשבתו"