ביום כ"ז בתמוז בשנת תרס"ו היה המעשה. אל ביתו בירושלים של הראשון לציון דאז, רבי יעקב שאול אלישר המכונה ה'יש"א ברכה', הגיע מברק כתוב גרמנית. המברק נשלח מרבה של נובומינסק בפולין, ובו בקשה שהראשון לציון יציל את תושבי נובומינסק מסכנה גדולה.

לדברי המברק - בנובומינסק נרצח חצי שנה קודם לכן, אחד מפקידי הממשלה. האחים אליעזר ונוח הורביץ, הנמצאים כעת בירושלים, העידו לפני נסיעתם על חמישה גויים כמבצעי הרצח. בעקבות עדותם, נשפטו חמשת הרוצחים למוות, אך עדות זו עלולה לגרום לפוגרום ביהודים. לכן מבקשים יהודי העיר מהראשון לציון, שיחקור את האחים הורביץ, ויגבה מהם הודאה שעדותם בנובומינסק הייתה עדות שקר, וכך ינצלו היהודים מפוגרום. הודאה זו יש להעביר טלגרפית לפולין.

ה'יש"א ברכה' שהגיע באותה עת כבר לגיל 92, איתר וחקר את האחים הורביץ, אך הם טענו שעדותם הייתה אמת לאמיתה. באותו ערב, קרא ה'יש"א ברכה' את נכבדי עדת הספרדים בירושלים להתייעצות דחופה בעניין. הנוכחים ישבו והציעו עצות שונות, כשאווירת פיקוח הנפש מרחפת חלל האוויר.

בכל הדיון ישב הראשון לציון בשקט, ולבסוף הטיל פצצה לאוויר – לדעתי, המברק מזויף. יתכן, שקרובי הנאשמים שלחוהו, ודווקא אם נכתוב שהעדות שקר נביא אסון על היהודים. לכן, עלינו להודיע, שאסור לנו להתערב בעניינים פנימיים של מדינה אחרת.

הנוכחים הוכו בתדהמה, והעלו את החשש שהמברק אמיתי, ותשובה סתמית זו תגרום לפוגרום. בעקבות זאת, שלח הראשון לציון את מזכירו האישי לרבי שמואל סלנט, הרב האשכנזי של ירושלים. הוא נתן למזכיר את חותמו, ציווה עליו שלא יספר לרב סלנט את דעתו, ויעשה כדברי הרב סלנט.

בחצות לילה הגיע המזכיר לבית הרב סלנט, שהיה בערך בן 90. הרב סלנט שמע את השאלה, וענה – לדעתי המכתב מזויף, וכדאי לענות שהראשון לציון לא יכול להתערב בענייני מדינה אחרת.

המזכיר הנדהם, סיפר לרבי שמואל סלנט שהראשון לציון אמר בדיוק כדבריו, ומיד הבריק לוורשא את תשובת הרבנים. למחרת – כח' תמוז נפטר ה'יש"א ברכה'. לאחר שבועות אחדים, התפרסמה בעיתונות היהודית ידיעה, שפיקחותם של רבני ירושלים הצילה את יהודי פולין.

בימי בין המצרים אלו, כשאבלים אנו על שנאת החינם שהחריבה את בית מקדשנו, עלינו להתחזק באהבת חינם שתבנה את המקדש השלישי. סיפור זה מאיר זווית ייחודית של אהבת ישראל.

אהבת ישראל נובעת קודם כל מהעובדה, שישראל הם נשמה אחת בגופים מחולקים (תניא פרק לב). עניין זה מתגלה לעתים בכך, שגדולי ישראל מזרמים או מקומות שונים - מכוונים לדעה שווה. כך בסיפור זה הראשון לציון הספרדי והרב האשכנזי, כיוונו זה לדעתו של זה, בניגוד להיגיון הפשוט וללא שידעו אחד מהשני. כך התגלה בפועל הלב המשותף הפועם בליבות כלל ישראל. כך גם מתגלה, שהתורה אחת היא.

ואכן, מצינו זאת בכמה מקומות בתלמוד. מצינו (בבא בתרא יב), שלעיתים מחדש חכם אחד הלכה מסוימת, ומתברר שהלכה זו נאמרה כבר על ידי חכם אחר, והדבר מעיד שהם בני מזל אחד או שנבואה נזרקה בפי החכם השני. גם מצאנו בתרגום ה-70, שכל החכמים שינו תרגומם את אותם שינויים, בלא שידעו זה מזה. ואפילו על המחלוקות ההלכתיות בין החכמים, נאמר שלכל הדעות השונות יש שורש משותף אחד (חגיגה ג:).

(אמנם, הנביאים אסור שיתנבאו ממש באותה לשון, כי זה מוכיח שזו עדות שקר, כפי שמצינו אצל צדקיה בן כנענה, אך שיכוונו לאותה דעה זה מבורך). ולעתיד לבוא, נתעלה למדרגה (סנהדרין צא:) ש" אמר רבי יוחנן - עתידין כל הנביאים כולן אומרים שירה בקול אחד, שנאמר: קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו". במהרה בימינו אמן!