"אבא,
אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי
שלמסע הזה יהיה סוף טוב.
שכל מה שאני עובר בדרך,
יהפוך חולשה לעוצמה גדולה"
(אביתר בנאי)
השבת הקרובה אנו נפרדים מספר במדבר. עם ישראל ניצב יחד בערבות מואב, מוכן לעבור את גבול הירדן ולכבוש את הארץ המובטחת. רגע לפני שממשיכים, התורה עוצרת כדי לעשות סיכום של המסעות שהיו עד כה ומזכירה, ברמז, את אשר אירע בהם: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".
רוב האנשים שיצאו ממצרים אינם נמצאים במעמד זה. דור באי הארץ אינו הדור של יוצאי מצרים. במדבר הזה תמו פגריהם ושם הם מתו. הציבור ברובו, מונה אנשים שהיו מתחת לגיל עשרים בחטא המרגלים – עליהם לא נגזרה הגזירה של "וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ". ובכל זאת, התורה לא חוסכת מהם את הסיפור המלא: מצרים, רעמסס, סוכות, אֵתָם, פי החירות, מרה, אֵילִם והרשימה עוד ארוכה.
מה להם ולזה? מה לדור באי הארץ ולמתלוננים מ"קברות התאווה" למשל? הלא הדור הנוכחי נאמן למנהיגותו של משה רבינו. דור זה כמעט ו"סירב פקודה" – בפרשה הקודמת – לצאת למלחמת מדיין כששמעו שמיד אחר כך משה נאסף אל עמיו. משה הסביר להם שיש פה שיקול נוסף של "נקמת ה'" ולא רק "נקמת בני ישראל" ורק כך הצליח לשכנעם לצאת ולהילחם.
לרבים וטובים יש נטייה לספר "סיפור חיים" מוצלח. להציג שרשרת הצלחות נקייה מטעויות שהביאה אותם עד הלום. אם נשאל אותם מאחורי הקלעים: "אולי בכל זאת נעשו שגיאות?", הם יענו שנכון, היו טעויות והיו גם נפילות גדולות, אבל זה לא חלק מהסיפור האמתי. נדמה להם שהסיפור יכול להימשך גם אם נתעלם מהנפילות. "זה היה. התגברתי. מחקתי".
פרשת השבוע מלמדת אותנו שבגישה זו יש טעות בסיסית בהבנת ההיסטוריה, שלא לומר "שכתוב ההיסטוריה". הכישלונות הם חלק בלתי נפרד מסיפור ההצלחה. מרה (המקום בו המים היו מרים), רפידים (המקום בו רפו ידיהם מן התורה), רתמה (שם חנו בני ישראל כשדיברו המרגלים "לשון רמייה" על ארץ ישראל) ועוד תחנות נוספות במסע של עם ישראל, הן חלק בלתי נפרד מהסיפור המופלא של "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".
רש"י מסביר את הצורך לכותבם בפרשתנו בדרך משל: "משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו. כיון שהיו חוזרים, התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו: כאן ישנו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך". בפרשת השבוע התורה לוקחת אותנו למעין מסע שורשים מטאפורי כדי ללמדנו כמה גדלנו בשנים שחלפו. כמה חסדים נעשו אתנו בתקופה הזו. כשמרכזים סיפור של ארבעים שנה לארבעים ותשעה פסוקים, הוא מקבל משמעות אחרת. מבגרת. מחייבת.
רבים מהפרשנים התקשו: מדוע פרשה שמתארת כל כך הרבה "ויסעו-ויחנו" נקראת דווקא "מסעי" – על שם המסע? למה לא על שם החניה? התשובה: הסיפור הגדול הוא לאו דווקא בחניה. הסיפור הגדול הוא בהליכה. עוד הליכה ועוד הליכה. הרבי מליובאוויטש זצ"ל מדגיש שהתורה מגדירה את המסעות האלו לא רק כהליכה לארץ ישראל, אלא כיציאה ממצרים: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל – אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". המסעות האלו הם שהוציאו אותנו ממצרים. בכל צעד שלנו במדבר, עזבנו עוד משהו מתרבות מצרים. התרחקנו ממנה לא רק גאוגרפית, אלא מנטלית ורוחנית. גדלנו.
לכל אחד מאתנו יש סיפור חיים. מי שנוטה לשכוח את המקומות בהם ישן, את הפעמים בהן התלונן או יותר נכון התמודד, נראה שעושה זאת כדי לנכס לעצמו סיפור חיים מוצלח יותר, אך למעשה, באין משים לב, בוחר לקצר את ימיו ושנותיו. כי המעידות, שלא לומר הנפילות והכישלונות, הן חלק בלתי נפרד מסיפור ההצלחה.
***
כנער צעיר שלמד באחת מהישיבות הקטנות של ישיבת "אור אלחנן", הייתה לי הזכות להתפלל במשך שנים את תפילות יום כיפורים בבית המדרש הגדול של הישיבה בירושלים. בעל התפילה היה ראש הישיבה הגאון ר' משה חדש זצ"ל שעם כתיבת השורות נודעה הבשורה הקשה על כך שמסע חייו הגיע לקיצו.
עד עתה מהדהדת באוזניי ברכת "שהחיינו" הנאמרת בהתלהבות עם התקדש יום הכיפורים. מאות המתפללים בבית המדרש מרימים את קולם ומברכים בכוונה "ברוך אתה ה'..." כשקולו העוצמתי של ראש הישיבה זצ"ל מורם מעם (תרתי משמע). העוצמה שלו נשמרת לאורך כל שעות היום הקדוש. בכוחות על אנושיים הוא ניגש לעמוד התפילה גם למחרת, בתפילת מוסף ובנעילה. כשקהל המתפללים שר בדבקות את המילים "חמול על מעשיך" במנגינה המיוחסת לר' ברוך בער זצ"ל (ומושרת לרוב על המילים "נשמה שנתת בי טהורה היא"), קולו הנרגש של ראש הישיבה מהדהד בין כותלי בית המדרש ונדמה שבכל שכונת רוממה שומעים אותו זועק בשירה – "תוקדש אדון על כל מעשיך". חווית התפילה במחיצתו מלווה אותי שנים ארוכות אחר כך.
יהי רצון שאת תפקיד "בעל התפילה" ראש הישיבה לא יניח גם בעולם האמת ויעמוד בתפילה לפני כיסא הכבוד לבקש רחמים עליו ועל שולחיו.
שבת שלום!