בשבוע הקרוב (ה' אב) יחול יום ההילולא של האר"י הקדוש. במאות השנים האחרונות, התפתחו בעולם המחשבה היהודי כמה זרמים רעיוניים מרכזים, אך המעמיק לעמוד על שורשיהם יגלה שכמעט כולם הם פירושים שונים לקבלת האר"י. בזרמים אלו ניתן למנות את - הקבלה הספרדית המיוסדת על כוונות הרש"ש, תנועת החסידות מיסודו של הבעש"ט, קבלת הגר"א רבם של מייסדי עולם הישיבות ועוד, קבלת הרמח"ל מחבר המסילת ישרים, וכתבי הראי"ה קוק – רואה האורות בשיבת ציון של ימינו.
כך מהווה האר"י הקדוש וגילוייו – קו פרשת מים בתולדות הקבלה והמחשבה היהודית. נסתרות האר"י ובני דורו גם השפיעו בפועל על הפסיקה והמנהגים בכל תפוצות ישראל. כך מוצאים אנו, לדוגמא, שבעקבות הרצון לכוון את כוונות האר"י המיוסדות על הנוסח הספרדי, מתפשט הנוסח הספרדי גם לארצות אשכנז (הנוסח החסידי – נוסח 'ספרד', נוסח האר"י ז"ל החב"די. ואולי גם לתימן - הנוסח ה'שאמי'?). כך מתפשט המנהג לחבוט את הערבות בהושענא רבא במקום לנענען, ואפילו בסידורים נוסח אשכנז נדפס לאחר חביטת הערבות נוסח של 'יהי רצון' על פי הקבלה. כזה הוא מנהג קבלת שבת בנוסח ימינו ועוד ועוד.
ידוע ומפורסם המעשה באר"י הקדוש ותלמידיו - גוריו, שהתכוננו לקבל שבת בצפת. לפתע אמר האר"י לגוריו: 'רצונכם שנקבל שבת בירושלים'?
ענו התלמידים: נשמח מאד, אך עלינו לשאול קודם את נשותינו.
נאנח האר"י ואמר: החמצתם את השעה. אם הייתם מסכימים מיד, היינו זוכים לקפיצת הדרך לירושלים, והגאולה הייתה באה.
במבט ראשוני סיפור זה תמוה מאד. לכאורה התלמידים צודקים, עליהם לשאול את נשותיהם, ולא להדאיגן בהיעלמות פתאומית במהלך השבת.
אולם, באמת יש בסיפור זה משל חשוב לעניינו של האר"י וגילוייו, ומכוח משל זה נוכל להבין מעט בדרך הבאת הגאולה בדורינו. הסיפור מתרחש בערב שבת בין השמשות, זמן המעבר בין עולם המעשה לעולם המנוחה, המקביל לזמן המעבר בין עולם הגלות לעולם הנגאל.
בתלמוד ובספרים הקדושים מצאנו גם הקבלה בין ששת ימי הבריאה לששת אלפי שנות קיום העולם, שבסיומם השבת המקבילה לאלף השביעי. וכיוון שהחצי הראשון של היממה הוא לילה, נמצא שתחילת היום השישי מקביל לשנת תק' באלף השישי. ואכן האר"י עצמו ציין שיש הבדל בין הנשמות של כל שנות העולם לנשמות שאחרי שנת תק' לאלף השישי, שהן נשמות המתאימות יותר לגאולה.
האר"י עצמו נפטר בשנת של"ב, כך שחי לפני שנת תק'. אולם, האר"י ציין שיש שתי נשמות שהקדימו את דורם, והן מסוג הנשמות שלאחרי שנת תק', הלא הן נשמותיהם של האר"י הקדוש ותלמידו הגדול – רבי חיים ויטאל.
בעת פטירתו, האר"י גם דיבר על כך שתלמידיו יפסיקו ללמוד את תורתו, ורק רבי חיים ויטאל יהגה בה בלחישה. זאת מפני, שהם לא הבינו כיאות את תורתו. ובמילים אחרות - תורה זו מתאימה לעתיד ואין היא מתאימה לאותו דור. וכידוע, רזי תורה מביאים את הגאולה, והם טעימה מתורת המשיח.
ובחזרה לסיפור – בעת קבלת שבת, אומר האר"י לתלמידיו – רצונכם לקבל שבת בירושלים, להביא את הגאולה עכשיו. אולם, אותה העת עדיין לא הייתה מוכשרת באמת להבאת הגאולה, שהרי האר"י הקדים את דורו, ותפקידו היה רק לשרטט חזון ולהטעים את העתיד הגאולי.
לפיכך עונים לו תלמידיו – ממשיכיו: עלינו לשאול את נשותינו. כנסת ישראל נרמזה לאישה, והם אומרים לו – צריך לבדוק אם עם ישראל כבר בשל לגאולה.
עונה האר"י – אני יכול להביא את הגאולה רק בקפיצת הדרך, עכשיו זה באמת עוד לא הזמן, עוד לא הגיעה השעה. גאולה כזו יכולה כביכול לבוא רק בלי 'הנשים', כלומר מחוץ לטבע הרגיל של העולם, שבו יש חיים שלמים של איש ואישה, לכן היא באמת לא באה. ובאמת, בכל הסיפורים מסוג זה, תמיד בסוף מוחמצת השעה, כי באמת עדיין איננו בשלים, והגאולה לא באה בקפיצות.
אולם, הסיפור הזה חשוב, כי הוא מלמד שהאר"י הקדוש כבר שרטט חזון ראשוני לגאולה. ולאט לאט יבואו אחריו גדולים נוספים, יפרשו וימצאו את עומק דבריו, דבריהם יתפשטו בכלל ישראל וילמדו אותנו את כל עומקי התורה המתגלים בדורותינו, ומכוחם עם ישראל יוכשר לגאולה.
ואז, יגיע הרגע של ערב שבת בין השמשות (הדורות שלנו שהם כבר בסוף האלף השישי), שנישאל – רצונכם להיגאל – לקבל שבת בירושלים? ואנו, נימלך בנשותינו, ונראה שעם ישראל כבר בשל לגאולה, והגאולה יכולה לבוא מתוך חיים זוגיים בריאים של איש ואישה, נעלה לירושלים וניגאל במהרה בימינו אמן!