סיפורה של מדינת ישראל וארץ ישראל נעשה בהיר כשמש הקיץ, כשמתבוננים ומספרים עלינו אנשים עם לב הבאים אלינו מחוץ לארץ. במהלך מסעותיי, בחודשי הקיץ החמים האלה, בשביל ישראל, אנסה לתאר לכם, איזו תמונה נשקפת אלינו מבעד לעיניו, של מי שזכה, שש"י עגנון אמר לו פעם, בשעת דיון על אמנות הרומן: "זכור הרמן ווק – תמונות, תמונות ! לא מחשבות".
בשביל יהודי אמריקני, עולה תמונה כזאת. ארץ ישראל, ההגשמה החדשה של החלום הדתי העתיק ביותר עלי אדמות, עלתה במחשבתו של מייסד חילוני ושמו הרצל, והובאה לעולם בידי אנשים שברובם הגדול לא היו דתיים.
אמת, תמיד היו אנשים דתיים בשורות הראשונות של הציונות, חלק גדול מהמוני היהודים הוסיפו לשמור תורה ומצוות בישראל ובגלות, תוך שנתנו תמיכתם למדינת ישראל. בכנסת ישראל יש מחנה תורני חזק. והציונות עצמה מקורה בתורה ומצוות ובסופו של דבר עליה היא נשענת, ובלי אור תורת ישראל שבכתב ובעל פה שמהם בא לה כוח-חיותה, אין היא אלא בזבוז עקר של דם, דמים ועמל.
כל זה נכון, ואף על פי כן אין זה מציאותי ביותר, שלא לראות בישראל ברגע זה רק אומה חילונית קטנה וגיבורה, אחת ההוויות הלאומיות המרובות שפרצו ועלו בדורות הגדושים תהפוכות ואומות חדשות. אם יש בה יותר מכך, אפשר לומר שבעל כורחה הוא. אין היא חותרת לתת משיח לעולם. רצונה בשלום, בעצמאות, ובחיים טובים לאזרחיה.
אנשים המבקרים בישראל, מביעים זעזוע עמוק, מפני שהם רואים בה אנשים המעשנים בשבת, שלא קראו את התנ"ך, או את ההיסטוריה היהודית כל צרכם. ישראל, כך אנו מאמינים, היא המקום בו יאיר באחד הימים אורו של אלוהים וימלא לא את הארץ הקטנה בלבד אלא את כדור הארץ כולו. במחשבה הישראלית, על כל פנים, אין היא מתיימרת להיות המקום שכבר אירע בו המאורע.
כאשר רואה האדם עם הלב, יהודי ושאינו יהודי, בפעם הראשונה את האורות של שדה התעופה לוד באור הדמדומים ממטוס נוחת, פוקדת אותו תחושה של חרדת קודש, שאולי לא תחזור אליו שוב בחייו. האדמה עצמה, חש הוא בחשמל שלה הזורם ועולה בעצמותיו.
הרושם החריף ביותר שמתרשם המבקר בארצנו הקדושה, הוא צעירותם המדהימה של הישראלים. לפעמים נדמה כאילו ישראל היא ארץ של ילדים וצעירים מתבגרים. מובן שיש שם זקנים, כמו בכל מקום. אבל בארץ חלוצית המוקפת צבאות עוינים, המוקדים העיקריים הם מרץ, זריזות, והכשרות מתקדמות. והצעירים, כמו גם הזקנים, נושאים בעול.
ישראל היא ארץ נחמדה. זה דבר שאינו מוזכר כמעט בתיאורים שאתה קורא, שכן החידוש והמחלוקת תופסים את כל תשומת הלב. בצפון יש רצועות הרים משתפלות וגלמודות המזכירות את שוויץ. מישור החוף התיכון הוא אח חורג לדרום קליפורניה. והנגב האדום והיבש, אשר בו ים המלח הדמיוני, דומה ודאי עד מאוד למאדים. ירושלים, אי אפשר להעלות על הכתב את קסמה החגיגי, שמראה גבעותיה העתיקות עם שחר מושך ונמשך לאינסוף. ואחרי כן פסגות הגליל נסוכות המסתורין, עם מרחבים המשתפלים ויורדים אל ים כינרת הכחול והרחוק, המעוררים בך את הרושם שישראל היא ודאי הארץ הגדולה ביותר בעולם ולא אחת מן הקטנות ביותר. לולא היתה ישראל תל-פיות לתיירים בגלל רבדי הרבדים של זכרונות דתיים הרי עד מהרה היתה קונה לה את עולמה משום שהיא יפה כל כך.
יהודי או אינו יהודי הבא לראשונה לישראל, יכול לדעת את התחושה, של התאהבות ראשונה, או הבנת יצירה אמנותית כבירה פתאום, או לידת ילד. החידוש עובר, והרי אתה אותו אדם כבתחילה. ואף על פי כן לעולם לא כך בדיוק.
הישראלים הם אנשים חמי לב מאוד. תורת ישראל הלא לימדתנו: האומה היא משפחה. כל חילוקי הדעות שבה, יש להם צלילי חריף של מריבות משפחה. כל שמחותיה דומות לחתונה או ליום הולדת. אי אפשר להניע את הבריות להתייחס לממשלה ולראשה ולשריה ברצינות גמורה, כדרכם של אנשים בכל מקום אחר. אחרי הכל, הרי רק הדוד ביבי או בן הדוד משה הוא הנואם. דבר זה ודאי מוציא לפעמים את איש הרשות הישראלי מדעתו. אבל יש בו יתרונות משלו. כאשר סכנה נשקפת למשפחה הריהי נלחמת כמו חבורה של אחים מלידה.
ארץ ישראל, אינה רק ארץ פלאות אידיאליסטית. היא מלאה ספקנים וציניקנים עמקניים יותר. זו חכמת המזרח התיכון, הלקחים המרירים של דורות השואה, הזוועה של הטבח הנאצי, נפתולי ההתחמקות של האומות – עוד בטרם פסק העשן של שואת היטלר, עד שהעניקו ליהודים אותה כברת ארץ קטנה שהם קוראים לה עתה מולדת, השנאה הניצחת וחסרת הטעם של המנהיגים הערביים, לבטיהן של המעצמות הגדולות בין קול הצדק לקול רדיפת הבצע – כל הדברים האלה הטביעו חותמם העמוק בנפש הישראלית. ויש נימה של מרירות מתגוננת הבאה מתוך הידיעה שהארץ עדיין זקוקה מדיי ליהודי הגלות ולמדינות העולם ולכספם ותמיכתם.
העין רואה מה שהיא רואה: ארץ של אור שמש וצמיחה מהירה, של מדבריות אבן נושנים ההופכים ירוק, של ילדים המצויים למכביר כמו תפוחים בסתיו, של צעירים בעלי מרץ המנהלים ניסויים אמיצים וצבאות קשוחים ומפעלים קשים, של אוניברסיטאות ובתי חרושת חדשים הצצים על הרים קדומים, של מרחבים פורחים בכפר והמוני אדם צוהלים בעיר. יהודי ישראל יש בהם חיוניות עצומה.
אתגרים של אמונה, ביטחון, תורה, מצוות, מוצאים את ניתוחם המעמיק ביותר ואת מבחניהם הנוקבים ביותר כיום בישראל – מטבע הדברים, שהרי שם נבחנים הם עצם חייה של האומה. ארץ חיונית ומלאה חיים לשמירת הקיום והייעוד היהודי, עד לביאת המשיח.