אין שלמות ללא סיוע לזולת
בשלושה פסוקים בפרשת עקב מוצאים אנו ביטויים משותפים אך יש בהם גם שוני, הפסוק הראשון: הוא: "ושמרת את מצוות ה' אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו" (ח-י) הפסוק השני הוא: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו" (י-יב), והפסוק השלישי הוא: "לאהבה את ה' אלקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" (יא-כב).
המשותף בכל שלושת הפסוקים הוא הביטוי: "ללכת בדרכיו" ואליו מתווסף "יראה" או "אהבה" או "דבקות", אבל בכל פעם בסדר אחר: בפסוק הראשון נכתבה ההליכה בדרכיו קודם היראה, ובפסוק השני ההליכה בדרכיו נכתבה לאחר היראה אך קודם האהבה, ואילו בפסוק השלישי ההליכה בדרכיו נכתבה לאחר האהבה וקודם הדביקות.
כדי להבין מה השונה ומה המשותף בשלושת הפסוקים הללו באו ללמד אותנו עלינו לברר תחילה מהי ה"הליכה בדרכיו" החוזר בכל שלושת הפסוקים? על הפסוק "אחרי ה' אלקיכם תלכו" שאלו בגמרא (סוטה יד א): "וכי אפשר לאדם להלך אחרי שכינה והלא כבר נאמר: 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא'? אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים אך אתה מלביש ערומים, הקב"ה ביקר חולים אף אתה בקר חולים, הקב"ה ניחם אבלים אף אתה נחם אבלים, הקב"ה קבר מתים אף אתה קבור מתים".
במדרש (פסיקתא דברים) פירשו בדרך זו: "אחרי ה' אלקיכם תלכו - זו דרכיו של הקב"ה, מה הוא רחום וחנון אף אתה היה כן. מה הוא גומל חסדים אף אתה כן". כך שההליכה בדרכי ה' הוא עשיית חסד ועזרה לזולת. אך מהו הקשר בין גמילות החסד שהאדם עושה להיותו ירא ה', אוהבו ודבק בו? את הקשר הזה מסביר "החפץ חיים" בפתיחתו לספרו "אהבת חסד" (עמ' 12) בה הוא כותב: שיש בעבודת ה' שלוש מדרגות: הראשון היא היראה, למעלה ממנה האהבה ולמעלה משניהם הדבקות בה', ההבדל בין ה"יראה" ל"אהבה" הוא ברור אך מהו ההבדל שבין ה"אהבה" ל"דבקות"? ההבדל הוא שאהבה נקראת אפילו כשהיא מתעוררת לפרקים, מה שאין כן דבקות היא כאשר האהבה תקועה בלבו תמיד, ועל ידי זה נפשו דבוקה בה' בל הזמן.
לאור ההקדמה הזו מסביר "החפץ חיים" שבשינויים שבסדר של הפסוקים הנ"ל. התורה באה ללמד אותנו שהאדם לא יוכל לזכות לשום מדרגה בעבודת ה' (יראה אהבה ודבקות) עד שירגיל נפשו תחילה ללכת בדרכי טובו של הקב"ה להיות רחום וחנון וגומל חסד. לכן בפסוק הראשון בו הקדימה התורה את ההליכה בדרכי ה' ליראה, באה ללמדנו שהאדם לא יוכל להשיג את מדרגת היראה אלא אם כן יקדים לה את ההליכה בדרכי ה', שהיא לעשות חסד עם הזולת. ואח"כ בפסוק השני מגלה לנו התורה שאפילו אחרי שהאדם כבר הגיע למעלת היראה, ועכשיו יעלה בדעתו שאם ירצה להשיג מדת האהבה שהיא דורשת יותר התמסרות, יוכל להרשות לעצמו להיבדל מן החברה כדי שיוכל ללא הפרעה להתבונן בענייני היראה ורוממות ה' וללמוד תורתו הקדושה ולהתעלם מכל עניני זולתו ואז יזכה למעלת האהבה, כנגד מחשבה זו באה התורה בפסוק השני ואומרת: "ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו" ללמדנו שגם מי שזכה ליראת ה' והוא רוצה לעלות למדרגה יותר גבוהה שהיא האהבה, עליו לדעת שאם יהיה נבדל מלהטיב לזולת לא יוכל לזכות למדרגת "האהבה" עד שיקיים בעצמו תחילה את ההליכה בדרכי ה'.
לבסוף בא הפסוק השלישי ומלמד אותנו שהדרך מאהבה לדבקות גם היא עוברת רק דרך ההליכה בדרכי ה', שלא יחשוב האדם שאם זכה למעלת האהבה לכאורה איש כזה יוכל להרשות לעצמו להבדל מענייני העולם לגמרי להתבונן רק בתורה ובגדלות ה' תמיד כדי לזכות להיות דבק בה' בתמידות, ויאמר לעצמו אל לי ל"בזבז" את זמני בעשיית טובות לזולתי, לכן כנגד מחשבה זו בא הכתוב השלישי ואומר לנו שגם אחרי שהאדם השיג את מדרגת האהבה, גם אז חייב ללכת בדרכי ה' לעשות חסד עם הזולת ורק אז יוכל לזכות בדרגת הדבקות.
על הדברים הללו יש לשאול: מדוע רק מי שמסייע לזולת רק הוא יוכל לזכות להיות ירא ה', אוהבו ודבק בו? אדרבא לכאורה אם האדם מתבודד ומתרחק מפעילות למען הזולת, נמנע מביקור חולים, השתתפות בשמחות או הליכה ללוויות וכדומה, ואת זמנו ימקד בפיתוח האישיות שלו ובהשתלמותו הרוחנית, לכאורה הסיכוי שלו אז להיות ירא ה' אוהבו ודבק בו הוא גדול יותר?
על שאלה זו משיב שם ה"חפץ חיים" ברמז וכך כתב: שבזכות החסד שהאדם עושה עם חברו "יעזרהו ה' ויתחסד עמו לזכותו להיות דבק בה' בתמידות". וכוונתו היא שהמעלות הללו הן למעלה מכוחו האנושי של האדם ועל כן בכוחות אנוש בלבד לא יוכל האדם להשיג את מעלות היראה האהבה והדבקות, וכדי להשיגן הוא זקוק לסיוע משמים. אך בשמים נוהגים עם האדם ב"מדה כנגד מדה", ועל כן אם האדם ידאג רק לעצמו ולא יסייע לזולת, ינהגו עמו כך גם מהשמים, לא יסייעו לו וישאירו אותו עם יכולותיו האנושיות ולא יוכל להשיג את היראה והאהבה והדבקות. אך אם האדם יחשוב לא רק על עצמו אלא גם על השני, ובשעת הצורך הוא מוותר משלו למען הזולת, אז גם מהשמים ילכו לקראתו ויזכו אותו מעבר למה שמגיע לו ויזכו אותו להיות ירא ה' אוהבו ודבק בו.
את חשיבות המעורבות החברתית להתפתחות הרוחנית מוצאים אנו גם בפירושו של ה"משך חכמה" בה הוא מסביר את דברי המדרש (ב"ר פר' לו): "חביב משה מנח, נח משנקרא איש צדיק נקרא איש האדמה, משה משנקרא איש מצרי נקרא איש אלקים" והסביר "המשך חכמה": יש שני דרכים בעבודת השי"ת, האחת דרכו של המייחד עצמו לעבודת ה' ומתבודד וזה היה נח שלא הוכיח את בני דורו ומ"איש צדיק" בתחילתו התדרדר ל"איש האדמה". והדרך השניה היא דרכו של "העוסק בצרכי ציבור", המבטל עצמו בשביל הכלל, וזה היה משה שבתחילת דרכו נקרא "איש מצרי" שהוכרח לגלות מפני שמסר עצמו על ישראל בהריגת המצרי ואפילו על בנות יתרו, נקרא לבסוף "איש האלקים" שהגיע לתכלית השלמות מה שיוכל האדם להשיג. כי דווקא ההתמסרות לצרכי הזולת היא שמביאה לשלמות האנושית.