זעקתו של אבנר בן נר ליואב "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב? (שמואל ב:ב:כ) שבאה בעקבות אמירתו :"יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ "(שמואל ב ב יד) עדיין מהדהדת מאז שלשת אלפי שנה.

פרשה מאד כאובה עם קיצוניות תהומית. לרקע התקופה, זאת השנה השניה והאחרונה למלכות אִישׁ-בֹּשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל, שאביו, שאול המלך, נהרג לא מזמן בקרב בפלישתים ורוב העם (יהודה) היו אחרי דוד כי המליכו את דוד בחברון. העימות שמציע אבנר ליד הבריכה בין "נערי אבנר" ל"נערי יואב" הוא לכאורה אבן הבחן להמשך שלטון בית שאול לעומת בית דוד.

ההימור לא צלח וה"משחק" ליד הבריכה התלקח למימדים של מלחמה עקובה מדם שארכה יום שלם. בסופו של אותו יום עומד אבנר בן נר על ראש גבעה וזועק : ""הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב? הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי-מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה. " ויואב עונה לו : "חַי הָאֱ-לֹהִים, כִּי לוּלֵא דִּבַּרְתָּ:  כִּי אָז מֵהַבֹּקֶר נַעֲלָה הָעָם, אִישׁ מֵאַחֲרֵי אָחִיו: וַיִּתְקַע יוֹאָב, בַּשּׁוֹפָר, וַיַּעַמְדוּ כָּל-הָעָם, וְלֹא-יִרְדְּפוּ עוֹד אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא-יָסְפוּ עוֹד, לְהִלָּחֵם. כלומר, למה לא אמרת לי את זה בבקר? תוצאות המלחמה , עשרים איש מבית דוד, כולל אחיינו של דוד המלך, עשהאל בן צרויה, (צרויה אחותו של דוד המלך), שנהרג כשרדף אחרי אבנר, נפלו בקרב ומבני בנימין , דהיינו אנשי אבנר, שלש מאת ושישים איש.

בקשת בני ישראל משמואל הנביא "תְּנָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ" (שמואל א:ח:י), הגם שמבחינה הלכתית היתה לגיטימית שהרי נאמר : "...וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, (דברים יז:יד-טו) אכזבה מאד את שמואל הנביא- "וַיֵּרַע הַדָּבָר, בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ, תְּנָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ .." (שם ח:ו).

הגמרא אומרת "הַרְבֵּה נְבִיאִים נִתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, אֶלָּא נְבוּאָה שֶׁנִּצְרְכָה לְדוֹרוֹת נִכְתְּבָה, שֶׁלֹּא הֻצְרְכָה לְדוֹרוֹת לֹא נִכְתְּבָה" (מגילה יד). נשליך את הסיפור עם יואב ואבנר ודברי הנביא לזמננו אנו נשתאה לאמיתות ההיסטוריה החוזרת על עצמה. למרות היות בקשת העם לגיטימית, שמואל הנביא מיצר על עצם הבקשה. ובהמשך, מחד, "ישחקו הנערים לפנינו" ומאידך "הלנצח תאכל חרב" . משאלת העם למרגלות הר סיני , "רצוננו לראות את מלכנו" קבלה מימד אנושי. הם רוצים מלך שימשול עליהם. התגלגלו העניינים עד כדי "ישחקו הנערים לפנינו". התוצאה- שלש מאות ושמונים חללים".

כמובן שלכל ארך ההיסטוריה חייבים שתהיה צורה של ממשלה על ראשיה , שריה ויועציה. דא עקא שסטיה מן הדרך עקב מרכיבים חיצוניים שלא שייכים לעניין היא הרת אסון. מעשה אבנר בן נר ויואב בן צרויה מלמדת בעליל ש"ישחקו הנערים לפנינו" שהוראת המלה "נער" היא חייל מן השורה שלא מבין דבר חוץ מפקודות ואינו מצוי בסוד העניין היא פסולה ועל כן הזעקה :"הלנצח תאכל חרב?" של אבנר שהוא עצמו היה היוזם ל"משחק הנערים", קרי, "נְבוּאָה שֶׁנִּצְרְכָה לְדוֹרוֹת נִכְתְּבָה".

שמוש בחיילים שלא לצורך הוא דבר פסול מעיקרו. עיקר תפקידם של חיילים הוא להיות צבא הגנה על העם ובראש וראשונה על עצמם. חייל שפוחד לירות ולהגן על עצמו לא תעמוד לו גבורתו ביום פקודה להגן על העם. היטיבה המשוררת רחל שפירא לבטא את רחשי הזמן במלים החותמות את שירה "השיר על ארץ סיני": "כי מלחמתה כה ארוכה, ועל חרבה תחייה ועל חרבה, כי מלחמתה כה ארוכה, כי מלחמתה כה ארוכה, על כן השיר מהול גם בתוגה".