במאמר מתבונן הרב כהן זצ"ל בירידותיו של שלמה המלך המתוארות בחז"ל ורואה בהם ביטוי לירידה רוחנית שהייתה בממלכתו. מהם לומד הרב מהי המנהיגות הראויה.
הדברים מתאימים לפרשת שופטים העוסקת במנהיגותו של מלך ודיין. מתוך ספרו "אהבת שי" שיוצא לאור בימים אלו וזכה הרב לראותו ימים ספורים לפני פטירתו.
ירידותיו של שלמה מובאות בגמרא במסכת גיטין (סח, א): "שלש ירידות ירד שלמה. ירידה ראשונה: אחרי שהיה מלך גדול מסוף העולם ועד סופו, נתמעטה מלכותו ולא היה מלך אלא על ישראל". בדרך כלל מלך ישראל, הינו מושג חיובי. אולם כאן המדרש מפרש זאת במובן השלילי. שלמה המלך הפך להיות מלך רק על ישראל, ולא על כלל העולם, כפי שהיה בתחילת ימי שלטונו. עם ישראל איננו עם בודד בעולם, אלא צריך לשמש לב לאומות. השליחות של עם ישראל היא לקדש שם שמים בעולם [...] אך כאשר מתוך גדולתו הגיע שלמה למצב ששכח לרגע את שליחותו והחזיק טובה לעצמו, הפך ממלך על כל העולם למלך על ישראל, מלך הדואג ומטפל רק בענייני עמו וארצו. זו ירידתו הראשונה [...]
ירידה שנייה היא לאחר שהיה מלך על ישראל, נתמעטה מלכותו ולא מלך אלא על ירושלים. [...] מי שזוכה להגיע אל הפסגה ולעמוד בראש ישראל, אסור לו להמשיך ולשרת רק את החוג המצומצם שלו, את השבט ואת העיר שלו בלבד, אלא עליו לשרת את כל עם ישראל בכל ארץ ישראל. [...] המושג "ירושלים" מניע את הנימים הפנימיים שבנפש. קשה לנו לחשוב על כך שירושלים יכולה להוות צמצום מול ישראל. אך מציאות כזאת עלולה להתרחש, כאשר המלך ידאג רק לעירו - לירושלים, ולא למתרחש בערים אחרות בישראל [...]
ירידה שלישית, הייתה לאחר שהיה מלך רק על ירושלים נתמעטה מלכותו ולא היה מלך אלא על ביתו. מלכותו ושלטונו של המלך מגיעים לידי סכנה, כאשר ענייניו האישיים והמשפחתיים תופסים מקום מרכזי וחשוב בהחלטותיו, בהנהגת האומה ובהנהגת הכלל. מצד אחד על המלך לדאוג לבית המלוכה. אולם, אם המלך איננו עוסק כראוי בענייני האומה כולה, ובמקום זאת דואג בעיקר לבית המלוכה, וכל מעשיו הם רק לטובת עצמו ורווחת משפחתו ורכושו, הרי חלילה, גורם הוא למפלת ממלכתו.
זה היה סוד מפלתם והתפוררותם של מלכויות רבות. אימפריה אחרי אימפריה ירדו מעל במת ההיסטוריה העולמית בדרך זו. [...] "'הנה מטתו שלשלמה' וגו' 'כולם אחוזי חרב' (שיר השירים ג, ז-ח ). ואפילו על מטתו לא היה מלך, שהיה מפחד מן הרוחות". (שיר השירים רבה א, י) מדברי חז"ל אלו ניתן ללמוד: שלמה המלך מציב ששים גיבורים, מסביב למיטה שלו. אין הוא מציב אותם מסביב לבית המלכות כולו, מסביב לעיר כולה, מסביב לכל המדינה ולכל העם. אלא, אך ורק מסביב למיטתו. המיטה כאן היא הסמל של המשפחה והבית. בשלב זה, בעיני שלמה הנושא העיקרי והמרכזי, היה הבית והמשפחה, משפחת המלך.
למלך אסור לדאוג רק לביתו ולמשפחתו, הוא חייב לעסוק בענייני כלל ישראל וכאשר חלילה איננו עושה זאת, מאבד בסופו של דבר את מלוכתו. בגמרא מופיע הביטוי: "לבסוף לא מלך אלא על מקלו" (סנהדרין כ, ב). קיימת פה סמליות רבה מכיוון שהמקל הוא סמל המלוכה, מטה המלוכה. ביטוי זה מראה שלמעשה המלך אבד את שלטונו, אף אחד איננו שומע לו ואין לו השפעה על חיי האומה. [...] הקב"ה עשה לבסוף חסד עם שלמה המלך החכם והנביא הגדול, והוא חזר למלכותו.