"לא תשיך לאחיך נשך כסף... לנכרי תשיך". איסור ריבית שהותר ביחס לנכרי, גרם להתגברות התופעה האנטישמית ולשנאת ישראל. רבים מצאו בהיתר זה חיזוק ליחסם כלפי היהודים. עלה על כולם שייקספיר, במחזה המפורסם "הסוחר מונציא", בו הציג את היהודי בצורה עילגת, תאב בצע וחסר רחמים (עיין מאמרו של הרב זוין זצ"ל שהוכיח שהתנהגותו של שיילוק אינה מייצגת את היהדות, ואם היה פונה לבית דין רבני, תביעתו הייתה נדחית. רק בבית המשפט העירוני בונציא זכה בדין).
הבעיה אינה מצטמצמת רק בעניין ריבית, אלא מופיעה בהלכות נוספות, כמו נזיקין ומסחר.
למשל שור של ישראל שנגח שור של ישראל אחר חייב, ואילו כשנגח שור של גוי פטור. כשאדם מישראל מכר או קנה ונתאנה ביותר משתות, בטל המקח, ואילו ביחס לגוי המקח קיים, משום שנאמר "לא תונו איש את עמיתו", ולא גוי.
הגמרא מספרת שהסנט ברומא שלח לברר אצל חכמי ישראל מה פשר ההפליה הזאת. "והרבו שונאי ישראל לרנן אחר ספרותינו העתיקה... והעילה הזאת הבוטה כמדקרות חרב היה על שפת צוררי ישראל שבכל דור ודור" (לשון התורה תמימה).
כבר עמדו הראשונים כמו הרמב"ם והמהר"ל לברר יסודות החילוק. "דבר זה שישמור בהמתו שלא תזיק לאחר – הוא דבר חידוש בתורה. כי לפי הדעת והסברה על הניזק לשמור עצמו מן ההיזק" (באר הגולה, ז). וכ"כ הרמב"ם "לפי שאין העכו"ם מחייבים את האדם על בהמתו שהזיקה, והרי אנו דנים להם בדיניהם" (נזקי ממון ח,ה).
וכך בעניין האונאה, הרי המוכר והקונה עשו העסקה במודעות וללא כפייה, וע"כ אין מן הדין וההיגיון לבטלה לכשיתברר שיש אונאה.
הריבית גם היא משולמת ברצון ובהסכמה, ואין לתאר חיי מסחר ללא ריבית. רק ביחסים הפנימיים שבתוך האומה הישראלית, תובעת התורה נורמת התנהגות שונה משום שהם "עם אחד מצד הגוף, וכן מצד הנשמה, שהם דבוקים בא-ל אחד, ודבר זה מאחד את נשמותיהם, ומשום כך יש בהם חיובי ערבות אחד לשני" (דברי המהר"ל בנתיב הצדקה).
והיסוד לכל זה הוא מש"כ המהר"ל "כל מצוות התורה הם אלוקיים, ואין התורה דת טבעית או נימוסית או דרך ארץ לקיום הישוב" (תפארת, כו). ובספר המוסר, המקרא והתלמוד כתב ר"ז פינס "יש צדק משפטי ויש צדק מוסרי. הצדק המשפטי, עיקר מגמתו להגן על זולתי מפני, מפני מעשי. לא כן הצדק המוסרי, סוף מגמתו הוא ה"אני שלי", לעשות אותי לאדם עליון".
וכ"כ בכלי חמדה שבני נח מצווים על הדינים מפני שיש בזה משום יישוב העולם, אך אין זה משפט התורה.
מתוך העלון "שבת בשבתו"